הסיפור שאני שולח כרוך בשיחה מרתקת, רבת תובנות, שניהלתי עם רב – אך תחילה עצם המעשה:
נכנסתי למאפייה סמוכה לביתי ונעמדתי עם מה שבחרתי מול הקופאי. ליבי התמלא רחמים. מדובר בחנות מסוימת, אשר בעל הבית שלה נוהג לרדות בקופאי שלו באופן הבא: על הקופאי מוטלת החובה לסייע בהכנת מוצרי המזון שנמכרים בחנות, ובד בבד להציץ לכיוון הקופה אם כבר נוצר תור של לקוחות. ברגע שנוצר תור עליו למהר לכיוון הקופה, לסיים עם הקונים ושוב לשעוט לכיוון התנורים. באופן זה מצליח בעל הבית הנצלן להפיק מפועל אחד, מאתיים אחוז של עבודה. חשבתי לעצמי: לפחות שיצייד אותו ברולר בליידס כדי שיוכל לגמוא את מרחבי החנות בכיף… אבל זה כלל לא היה מצחיק. המוכר היה קצת מסורבל בבשר, והריצה ממקום למקום הייתה אומללה.
מאחר שכבר שמתי לב שזה הסגנון במקום (ואל תשאלו למה בכל זאת המשכתי לקנות שם) רציתי לעודד את המוכר. כל הכבוד! אמרתי לו בחיוך כנה. אתה מסוגל להתמודד עם שתי משרות! המשפט נאמר ללא גרם אחד של ציניות, אך תגובת הקופאי היתה שלילית. עיניו התעגלו בכאב מעורר רחמים, שפתיו התכווצו, מושפלות. דרכתי לו על יבלת רגישה! כן, הוא ידע שהוא מנוצל. אך הוא גם ידע שאין לו ברירה אחרת.
עזבתי את החנות בלב כבד, רציתי להועיל – אך הזקתי! אז מה הייתי צריך לעשות, לשתוק? ואם המוכר היה מגיב בשמחה גם הייתם אומרים שהיה עלי לשתוק?…
שמתי לב שסיפורים ודוגמאות כאלו קיימים לרוב. בכולם ניצבים מול השאלה האם לומר? האם לא? ובעיקר: מה לומר? הספק מתעורר ביתר-שאת בזמנים או באירועים רגישים, כמו ניחום אבלים, אסונות וכדומה. אך למעשה השאלה עוטפת את כל ההתנהלות היומיומית. אף פעם לא ניתן לדעת מראש במאת האחוזים, כיצד יפעל משפט שנאמר. הדבר תלוי בגורמים שמעבר לשליטת אנוש. באופן זה הופכת מחמאה לעקיצה, וכשיש מזל וסייעתא דשמיא העקיצה הופכת למחמאה.
מספרים על זקן עקשן שכאשר ידיד בירך אותו "עד מאה ועשרים!" הגיב בכעס: "אתה לא תקבע לי כמה לחיות!" דוגמא זו הינה קיצונית, אך אין מי שלא נפגש עם הדילמה של "אוי לי אם אומר – ואוי לי אם לא אומר"…
בצר לי, וכדי לפשוט את ספקותיי, פניתי להרה"ג רבי שמחה כהן שליט"א. אני סבור שמה ששמעתי ממנו יכול להועיל לרבים ולמנוע פגיעות בין אדם לחבירו. אצטט בקצרצרה את עיקרי הדברים ששמעתי.
כיצד יש להתנהג כאשר ניצבים מול השאלה "לומר או לא לומר"?
הרב: מדובר אכן בשאלה חמורה. אבל הכלל בעניינים אלו צריך להיות חד משמעי: תמיד עדיף "להיכשל" באי אמירה, מאשר באמירה מיותרת או לא מתאימה. דבר זה למדתי ממרן הגרא"מ שך זצ"ל. במקרה הספציפי שהזכרת היה עדיף שהלקוח ייאמר לקופאי משפט בנוסח: "אני רואה שאתה מסתדר מצוין עם כל העבודה", עצם הזכרת "שתי המשרות" באוזניו של הקופאי עלולה לפגוע בו – כפי שאכן ארע בפועל. אמנם, במקרה זה מדובר אולי ב"חכמה שלאחר מעשה", כיוון שהלקוח ממש לא ציפה שהקופאי יפגע מהזכרת שתי המשרות.
בהתאם לכלל שהזכרנו, אם גם הנוסח המתוקן עלול לפגוע עדיף פשוט לא לומר דבר. זה נכון לגבי מצב בו ניתן להימנע מאמירה, אך ישנם מצבים שהשתיקה בהם רועמת יותר מאשר האמירה! השתיקה לא חייבת להיות "רועמת", משום שהערכה לזולת אינה מובעת רק דרך מילים, אלא גם בארשת הפנים, ויש להשתמש באמצעי זה במקום מילים.
כיצד יש להתייחס למקרים בהם התכוונו לומר טוב ויצא רע?
בדידי הווה עובדה, שהשקעתי מאמץ רב במצווה שאינה יכולה להיעשות בידי אחרים. בשלב מסוים אדם החמיא לי ואמר: "אני מתפעל ממך איך אתה מחזיק מעמד" – מאז נהיה לי הרבה יותר קשה… פתאום נהייתי מודע לקושי הרב שמוטל עלי. האם אותו אדם אשם? וודאי שלא! הוא הרי התכוון במפורש לעודד. מדובר אם כן באונס מוחלט. ייתכן שגם את המקרה של הלקוח והקופאי, יש לסווג כאונס מוחלט. אבל תמיד – מכל מקרה – ניתן ללמוד, לגבי ההתנהגות בעתיד.
האם גם במהלך שיחה שגרתית רגילה עלול הזולת להיפגע, ואם כן כיצד להימנע מכך?
כאשר מזכירים במהלך שיחה עניין לא מחמיא, לעולם אין לומר זאת בלשון נוכח. כאשר רוצים להמחיש לזולת כיצד מבצעים ניתוח לב אין לומר: 'הרופא חותך לך כאן את הבשר. מנסר לך את הצלעות ומוציא את הלב…' ודוגמא פשוטה יותר: מלמד לא ישתמש בתלמיד שלו בהמחשה של לווה 'יצחק, אתה לווית כסף"… יצחק לא יהיה לווה, יצחק תמיד יהיה המלווה! וכן על זה הדרך.
לפעמים דורכים על "יבלת" בלתי נראית, כיצד ניתן להימנע מכך?
היתה עובדה באדם שפגש מישהו לא מוכר. הוא בירך אותו בשגרתיות "תהיה בריא!" לאחר מכן הסתבר שהאדם הלא מוכר היה חולה בנפשו. למרות שהיה מדובר באיחול שגרתי לחלוטין, הוא נפגע מכך. מה עושים? אין מה לעשות… אבל, לדוגמא, כאשר מדברים בפני ציבור יש להימנע מאזכור נקודות כואבות שייתכן שמצויות בקהל.
(גיליון איש לרעהו מטות-מסעי תשע"א)
הכלל של הרב כהן
בס"ד
נ"ל הקטן שאין זה נכון הכלל של הרב כהן שעדיף להיכשל באי אמירה מאשר באמירה לא נכונה, מסיבה פשוטה, הדור שלנו קמצן מופלג שבמופלגים במתן מחמאות ומילים טובות וכידוע מילה או משפט אחד במקום יכול לרומם ולהעלות לבן אדם את המורל וזה גמ"ח שבגופו, וראה בזוה"ק (מובא בחק לישראל יום ג' תזריע) שאדם נ ע נ ש על אי אמירת מילה טובה כמו שנענש על דיבור אסור. ומאידך אצל רוב רובם של בנ"א הנורמטיבים המחמאות באמת נאמרות מטוב לב וכך מתקבלות אצל שומעיהן לכן עדף להרבות בזה.
כמובן לא להיות 'אויבער חכם' וכל ערום יעשה בדעת