"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" (ויקרא א', א')
דבר נפלא רואים אנו בדברי חז"ל במדרש (ויקרא רבה א, ז):
"משל למלך שצוה את עבדו ואמר לו בנה לי פלטין. על כל דבר ודבר שהיה בונה, היה כותב עליו שמו של מלך. היה בונה כתלים וכותב עליהן שמו של מלך, היה מעמיד עמודים וכותב עליהן שמו של מלך, היה מקרה בקורות והיה כותב עליהן שמו של מלך… לימים נכנס המלך לתוך פלטין, על כל דבר ודבר שהיה מביט – היה מוצא שמו כתוב עליו. אמר כל הכבוד הזה עשה לי עבדי, ואני מבפנים והוא מבחוץ? קראו לו שיכנס לפני ולפנים.
"כך בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה – עשה לי משכן, על כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו – 'כאשר צוה ה' את משה'. אמר הקדוש ברוך הוא: כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ? קראו לו שיכנס לפני ולפנים, לכך נאמר ויקרא אל משה".
הנקודה ממנה התפעל המלך, ביארו המגידים, היא מלחמתו של העבד בכח ההרגל. הוא לא רצה שבניית הארמון תיהפך אצלו לדבר נדוש ולשגרה, ועל כן בכל מה שהיה עושה הזכיר לעצמו שזהו ארמונו של מלך, ולא נתן להרגשים הנעלים להשחק ולהתעמעם.
הגאון רבי אברהם ארלנגר שליט"א, מראשי ישיבת 'קול תורה' ובעל ה'ברכת אברהם', סיפר כי בעת שלמד בישיבת בריסק אצל הגאון רבי יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, שמע ממנו כי פגש פעם את זקן ראשי הישיבות, מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, בעל 'אבן האזל'. כשהבחין בו רבי איסר זלמן פנה אליו ושיתף אותו ברגשותיו:
"יש לי חלישות דעת מאביכם, הרב מבריסק [מרן הגרי"ז זצ"ל]. תאמרו לי: כיצד בגילו הלא צעיר הוא מצליח כל העת להתקדם ולהתעלות הלאה והלאה? תמיד כשפוגשים אותו רואים שהוא התעלה עוד ועוד, ואילו אחרים נשארים באותו מקום. מה הסוד שלו? כיצד הוא מסוגל לכך?"…
דו השיח המעניין הזה מהווה דוגמא על כח ההתחדשות המופלאה, הן של הרב מבריסק והן של רבי איסר זלמן, שהיתה אבן יסוד בעלייתם הרוחנית. לעולם לא שבעו. החליפו כח, והמשיכו לעשות 'שטייגען', לעלות ולהתעלות.
הגאון רבי מנחם צבי ברלין שליט"א, ראש ישיבת רבינו חיים עוזר, סיפר כי פעם ישבו בפורים קבוצת תלמידים אצל הגאון הצדיק רבי אהרן כהן זצ"ל, ראש ישיבת חברון, ודיברו אודות לימוד המוסר. סיפר להם רבי אהרן, כי מישהו סיפר לו פעם שבבית מרן ה'חזון איש' זצ"ל לא לומדים מוסר, והוא רצה לברר את הדבר. קם רבי אהרן ונסע לבני ברק, בא לפני ה'חזון איש', ושאל אותו אודות לימוד המוסר.
נטל החזון איש את ידו, סבב עימו מעט בביתו הצנוע, ואמר לו: "אתה רואה את הבית הזה? דע לך, שאם לא הייתי לומד מוסר יום יום ומחזק את עבודת השם שלי, כל הדברים הטובים שאתה רואה כאן בבית הזה – הכל היה נבלע בדעות כוזבות!"…
הגאון הצדיק רבי חיים ברים זצ"ל, היה מתאר באוזננו כי בבית ה'חזון איש' הרגישו שאין בחירה – לא היה שייך לעשות שם עבירות. הבית הזה היה כולו תורה, קדושה, מעשים טובים ושמחה בעבודת הבורא. והנה ה'חזון איש' העיד שכל זה נבע מכח ההתחדשות של לימוד המוסר!
אני זוכר שבשנת תשכ"ה עלה מרוסיה יהודי חסידי נלהב, רבי זלמן לייב אסטולין זצ"ל, גיסו של מגיד המישרים הגאון הצדיק רבי יעקב גלינסקי זצ"ל. רבי זלמן לייב היה תלמיד חכם גדול ואיש של צורה. הוא היה נכה שאיבד את רגלו במלחמה, ולימד במסירות נפש את ילדי ישראל, תחת עיניהם הבולשות של הקומוניסטים הארורים. מורי ורבי מרן ראש הישיבה הגרי"ג אידלשטיין שליט"א, החשיבו כרבו כי לימד אותו ואת אחיו הגאון רבי יעקב זצ"ל תורה בצעירותם.
אגב, על רבי זלמן לייב מסופר, כי במהלך הבריחה של מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל מקובנא ליפן בימי מלחמת העולם השניה, הוא נסע יחד עם בני ביתו ברכבת שעברה דרך רוסיה, כל הדרך עד לסיביר. במוסקבה הוא פגש את רבי זלמן לייב והחל לשוחח עימו בלימוד, וכשנוכח שהוא למדן אמיתי ותלמיד חכם בעל שיעור קומה, חיבקו ונישקו מרוב התרגשות ולהט של אהבת תורה. כשעלה רבי אהרן שוב לרכבת, הוא זרק לרבי זלמן לייב את מעיל הפרווה שלו דרך החלון, כדי שיחם לו ברוסיה הקפואה…
בימיו הראשונים של רבי זלמן לייב בארץ הקודש, הוא שהה בבית גיסו רבי יעקב. בבוקר הם הלכו יחדיו לתפילה בבית כנסת מסויים. לאחר שנות סבל ארוכות, רבי זלמן התרגש מאד מתפילה במנין, ברוב עם. הוא שמע מרבי יעקב על ריבוי המניינים שיש בבית הכנסת, ולאחר התפילה ביקש להישאר עוד קצת, לחוות, לספוג ולהתרגש.
רבי יעקב שב הביתה, התיישב ללמוד, הזמן עובר ועובר ורבי זלמן לייב איננו. דאוג, שב רבי יעקב לבית הכנסת, שם מצא את רבי זלמן מדדה על קביו ממנין למנין, בפנים זוהרות ובעינים נוצצות, שומע ועונה עוד ועוד 'אמן', 'אמן יהא שמיה רבה', 'ברכו' וקדושה…
"אלו אוצרות לא יסולאו בפז!", הסביר רבי זלמן לייב, "שנים הייתי מנותק, מורעב, וכעת זה שופע בכזה גודש, עד שאיני מסוגל לנטוש!".
"בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים" (רש"י דברים כ"ו, ט"ז). זהו הענין של התחדשות, שנדע לייקר את התורה והמצוות כאילו אנו חווים אותם בפעם הראשונה, אחרי שנים של ניתוק. אה, איזו צורה תהיה כך לעבודת השם שלנו, ללימוד שלנו, לתפילה שלנו!
בענין זה, שמעתי על אחד מגדולי המשגיחים בדורנו, הידוע בשגב עבודתו ובתפילתו הזכה, שניגש אליו אחד התלמידים הצעירים לדבר עמו, ואמר בכאב כי לא תמיד יש לו חשק ללמוד ולהתפלל, ולפעמים ממש מרגיש כי אין לו שום טעם ורצון לכך.
השיב לו המשגיח בגילוי לב: "ומה נראה לך, וכי לי כן יש תמיד חשק ורצון? נדמה לך כי כל תפילה ותפילה הרגש בא ומתפרץ מאליו? תדע לך, שלפעמים לפני התפילה באה לי מחשבה של התשה, חוסר כח וחוסר ענין בתפילה, וכל החשק נגוז ונעלם. אך אני מתעלם, ומכריח את עצמי להתחיל להתפלל בקול ונענוע, ואחרי שתיים-שלוש דקות המחשבה חולפת כלא היתה… אילו הייתי נכנע להרגשה שלפני התפילה לא הייתי מצליח להתפלל! אך לאחר שהתחלתי – היא חלפה מאליה".
זו העבודה של האדם – להתחדש, להתנער, ואחר כך העבודה נוסעת מאליה!
יתכן שיש מושג שאדם מתעייף חלילה מלימוד התורה. אבל כמו אדם שאוסף ומלקט יהלומים, שבודאי מתעייף בחלוף הזמן, אך כשהוא מתבונן בהזדמנות הנדירה שלא תשוב עוד, הוא מבין כי כדאי לו לנצל את הזמן ולא להתייחס לעייפות, ובזכות זה הוא מצליח לצבור הון לכל החיים. כך גם אדם שלומד ומתעלה, ידע כי עליו להתחדש ולהרגיש שהוא צובר יהלומים בהזדמנות שלא תחזור.
גם יהודי שמחתן את בנו, ובכל השבוע של השמחה הולך משבע ברכות לשבע ברכות, בודאי הוא מתעייף מכך – אבל אינו חש בכך כלל. זו עייפות נעימה שהוא שמח עימה, ומייחל לעוד ועוד שמחות.
(נלקט מתוך הכרך החדש על חומש ויקרא, מתוך הסדרה הנפלאה 'אוצרותיהם אמלא')