אברך אחד המתגורר בבורו פארק ומתפלל באחד מבתי המדרשות הגדולים, ומזה כחמש עשרה שנים יושב במקום קבוע, הממוקם בסמוך מאוד לכסאו של רב בית המדרש. האברך שואב מכך תועלת מרובה, כיון שגם הוא וגם ילדיו הקטנים לומדים מהנהגותיו המופלאות של הרב, המחונן בכל מידה נכונה.
ביום מן הימים מגיע לפתע אחד המתפללים וטוען שהמקום בו יושב האברך, שייך לו… "בתחילה הייתי מופתע כל כך, שלא האמנתי למשמע אוזניי", מספר האברך. "המקום שלי שייך למישהו אחר?! מהיכן הוא המציא את הבדיה הזו?!" אבל המתפלל ההוא המשיך לטעון ולהתעקש על מקומו ואמר, שלפני חמש עשרה שנים ביצעו הרחבה במבנה בית הכנסת, ועד אז הוא ישב במקום ההוא, "ואתה באת לכאן רק לאחר ההרחבה, ולכן המקום שייך לי!"
מפני שהטענה היתה חסרת הגיון ומשוללת מציאות, אף אחד אפילו לא טרח לשאול אותו: "איפה היית במשך כל השנים שעברו מאז, ולמה נזכרת רק עכשיו לבוא ולדרוש את המגיע לך?" האברך עצמו היה יכול להיפטר ממנו בקלות, ולדחות את טענותיו בקש, כי דבריו היו נשמעים לא הגיוניים בעליל.
אבל, האברך, שישב על המקום מול הרב, קיבל על עצמו, לאחר פטירתו של מרן ראש הישיבה הגאון הגדול הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן זצ"ל, להתחזק בעניין הוויתור, ואף חיזק בכך את כל בני משפחתו. הוא ראה במקרה שהתגלע לפניו נסיון מן השמים, לראות האם יעמוד בכך, ולמרות שהנסיון לא היה קל עבורו בלשון המעטה, החליט לעשות את הבלתי ייאמן ולוותר על מקומו. לפליאת כל המתפללים הוא הודיע לטוען, שמהיום והלאה המקום הזה שלו, והוא – האברך – עבר למקום אחר בבית הכנסת.
לא חולפות עשרים וארבע שעות. בתפילת שחרית של שבת קרס לפתע מאוורר גדול תלוי, שנמצא כבר שנים רבות בבית הכנסת, ונפל ממש על המקום שבו ישב האברך עד לפני יומיים. התקרה בבית כנסת זה היא גבוהה, והמאוורר נפל על השולחן והתרסק לחתיכות.
נס גדול היה שם, ש'הטוען' ההוא, שהיה צריך לשבת במקום, לא הגיע לאותה תפילה, ודווקא האברך שלנו – המקפיד להגיע לכל תפילה, היה בבית הכנסת, וישב במקום שהוקצה לו לאחר שוויתר על מקומו הראשון. לא קשה לתאר מה היה מתרחש אילו לא היה מוותר והיה נשאר לשבת על מקומו זה.
(מעובד מתוך 'קול ברמה', התפרסם ב'שואל ומשיב בהלכה')