והפעם: מה למד המשגיח ר' אל'ה לופיאן מהתרנגולת שנכנסה לביתו
הרבה פעמים אני שומע את השאלה הבאה מבחורים בעלי תשובה ומתקרבים שמבקשים באמת לדעת את ה' ושואלים אותה בתמימות.
אם 'כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו' אז למה לעבוד כל כך קשה? הלא ככל שאנחנו עובדים ומתעלים יותר אנו מכניסים את עצמינו לסיכון גדול יותר של היתקלות חזיתית עם יצר הרע חזק ומסוכן יותר?!
כאמור שאלה זו לא באה לנגח. היא באמת מגיעה ממקום טהור ומפחד ה' וגאונו וחוסר ההבנה במהותם של הדברים.
כתשובה לשאלה הזו אני נוהג לומר להם הבנה נפלאה מפרשת השבוע.
בחז"ל מובא שהנשיאים נתבעו על 'עצלותם'. הם חיכו עם תרומת המשכן וציפו להיות אלו שמשלימים את תרומת המשכן במה שיחסר מתרומות בני ישראל. למעשה לא נותר להם מה להשלים כי אם את אבני השוהם והמילואים בלבד אותם הם תרמו כמובן, אמנם בחנוכת המזבח היו הנשיאים הראשונים שבאו להקריב את קורבנותיהם והזדרזו כהשלמה למידת העצלות שהייתה בתרומת המשכן.
כעונש על כך נחסרה אות משמם ובפסוק המתאר את תרומתם נכתבה המילה נשיאם – חסר י'.
השמטת האות היא ביטוי של חיסרון שמצאה התורה בהנהגתם. החיסרון הזה לא מובא בשמם אלא בשם התואר שלהם ובתפקידם. כלומר – שהתביעה עליהם לא הייתה אישית אלא כפועל יוצא מתפקידם וּמִשְׂרָתָם. כנשיאי ישראל היה עליהם לצאת חלוצים לפני העם ולהתנדב לחנוכת המשכן ואע"פ שהחשבון שלהם היה לכאורה מוצדק כיון שהם רצו להשלים אם יהיה חסר מ"מ הייתה כאן תביעה דקה של עצלות.
ברור לכל שאין מדובר כאן על עצלות של אדם הרובץ על כורסתו בחוסר מעש… וודאי שנשיאי ישראל בדור דעה הבינו אל נכון את תפקידם ואת דרגתם ובהבנתם העצומה הם עשו את המוטל עליהם בצורה הראויה ביותר אך בכל זאת מונח כאן תביעה שעניינה הוא שעצלות היא לא בהכרח חוסר מעש אלא חוסר ניצול של מקסימום היכולת. כלומר אם הייתה להם את היכולת ומתוקף תפקידם גם את הכח להיות החלוצים לפני המחנה שמהם יראו וכן יעשו ממילא אם הם לא עשו את זה אע"פ שהייתה להם סיבה לזה מ"מ התביעה עליהם קיימת.
אתם מבינים?! משיב אני לאותם נערים יקרים.
הם היו נשיאים, הם זכו למדרגות עצומות ולהיות חלק משושלת מסירת התורה. אין לנו השגה בקדושת ורוממות הדרגה הזו ובשכרה בזה ובבא. אבל הדרגה הזו מחייבת מקסימום של עבודה עצמית.
זה לא שווה את המאמץ?…
המשגיח ר' אליהו לופיאן היה מספר שבצעירותו הוא היה ילד מלא מרץ ככל הילדים, וכהרגלם של הילדים הוא שיחק בבית ומחוצה לו, וכמו שקורה לכל ילד לפעמים תוך כדי משחק גם לר' אל'ה יצא שבסערת המשחקים נשברו לא אחת כלים או חפצי נוי. אימו ששבה והזהירה אותו אף נקטה פעמים מספר בענישה בפועל על חוסר זהירותו במשחק כדי לחנכו להיות אחראי למעשיו.
ביום מן הימים נכנסה תרנגולת לביתם דרך החלון והידסה במהירות בין חפצי הבית תוך נפנוף כנפיים נמרץ… כמובן שהיו נזקים… ואליהו הקטן ציפה לראות את אימו מענישה את התרנגולת בחומרה על חוסר זהירותה והנזקים שהיא גרמה.
לאכזבתו אימו רק הוציאה בקריאות קולניות ובתנועות ידים נמרצות את התרנגולת אל החצר ונפנתה בהשלמה לתקן את הנזקים שנגרמו. אליהו הקטן ניסה להבין מדוע את התרנגולת אימו לא מענישה ולא מרימה עליה את הקול.
לימים היה נוהג ר' אל'ה לספר שהוא הבין את העניין כמה דקות לאחר מכן כשהוא יצא אל החצר וראה את התרנגולת מתפלשת בעפר ובאשפה. אז הוא הבין שאמנם על תרנגולת אין על מה לכעוס. זוהי דרגתה, לשחק באשפה ולנקר שאריות מצחינות של אוכל. לכן לא מצופה ממנה שום דבר, לכן אין צורך לצעוק עליה או להעניש אותה. בדרגה שלה הדבר היחיד שהיא יכולה להבין זה ניפנוף ידים שיבריח אותה אל החצר…
דרגה זה דבר מחייב. רוממות זה משהו שיש בו חלקים שקשים לביצוע. אבל מי מוכן להחליף את הדרגה שלו בדרגה של תרנגולת?….