"עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן" (במדבר כ"א, כ"ו)
סיפר הגרב"מ אזרחי זצ"ל בספרו 'ברכת מרדכי' מעשה שהיה:
"אחד הבחורים המצויינים ביותר, הן באישיותו הן בתלמודו, בשמירת המסגרת, בהתנהגות כללית בין אדם למקום ובין אדם לחבירו; מעולם לא החסיר או איחר לתפילה, סדר וכו' – לימים חלה וחומו עלה. בתחילה עוד התגבר והחזיק מעמד בשמירת סדר יומו, אך בהתגבר מחושיו נאלץ להישאר רתוק למיטתו. החסיר יומיים, אך בשלישי – עדיין מתעטש, משתעל, התרמומטר עדיין מורה על כמה מעלות של חום – התגבר כארי, חזר באמצע סדר ראשון למקומו בישיבה, מתנועע על גמרתו, מנעים בקולו הצרוד כקדם.
"ניגשתי אל המצויין הזה, ומתוך ארשת רצינות פניתי אליו ושאלתי: היכן היית הבוקר? דומני כי לא ראיתיך בשחרית?
"הסומק עלה בלחייו החיוורות עדיין, וביותר מקמצוץ תרעומת החזיר: הלא ראש הישיבה יודע שהייתי מרותק למיטה כמה ימים. וכי אחר במקומי היה מופיע בישיבה כמוני? הלא ודאי היה נשאר עוד כמצוות רופא במיטתו עדי יחלים, עדי ירגיש טוב. ואנוכי, משום שהקדמתי, וברגע הראשון כשהרגשתי מסוגל, הופעתי… תובעים אותי מדוע איחרתי?! כלום בשביל התנהגותי המיוחדת הפסדתי? מדוע ילין עלי ראש הישיבה?
"הורדתי את הארשת שהתעטפתי בה, ובקול רך ומעושה השבתי: בחור מצויין שכמוך, הריני להסביר לך את מוזרות פנייתי אליך. ידעתי גם ידעתי את מצויינותך, ידעתי את דיוקך, ידעתי כי מעולם בכל שנותיך בישיבה לא רק שלא החסרת, אלא אף לא איחרת. אדרבא, באת תמיד לפני התפילה, הקפדת על אמירת קרבנות. אף בימי בין הזמנים הופעת ממרחקים לתפילת שחרית מתוך דאגה שמא לא יהיה מנין בשנותיה הראשונות של ישיבת עטרת ישראל. כל זה ידעתי. אך גם עוד ידעתי. ידעתי כי כשהתחלת להחלים קמעא, חומך הלך הלוך וירוד, גם אם עוד לא הבראת – למדת אולי שלא בידיעתך שני דברים: ש'לא מתים' משפעת קלה או מחום, ש'לא מתים' מאיחור לתפילה או אף מלהחסירה בישיבה…
"הוא, המצויין הזה, שלא בהפתעתי הרים גבות… כלומר, איזו פילוסופיה היא. מי חושב על דברים כאלה? וכי מפני מה יש לחשוש בשומר סדר כמוני? כך הביעו פניו, ידיו וכל מציאותו. ואני שותק. הבחור מפטיר מילות סיום ופרידה, מפנה גבו וממשיך לצעוד הלוך וחזור בבית המדרש.
"בימים הראשונים אמנם הקפיד המצויין הזה והגיע כדרכו לתפילה. אמנם שמתי לב שאת הקרבנות לא הספיק לומר לפני התפילה כדרכו, אבל מי יבוא בטענות אל מי שאינו אומר, מה עוד שאולי חלש הוא הבחור הנפלא הזה. אך לאחר כמה ימים האיש לא הופיע לתפילה. לאחר כמה ימים שוב הופיע לסירוגין, עד שהופעתו דעכה כליל.
"לאחר זמן לא רב הופיע הלה בביתי נרגש ונסער. 'אמנם כן', ספק דיבר ספק התוודה, 'אמנם כנראה למדתי לצערי הרב כי מאיחורים ומחיסורים 'לא מתים'… לא עמדתי על הדברים עד עתה. לא תיארתי לעצמי כי כל כך מחלחלת הידיעה הזאת גם ללא מודע… מה עושים? מה עושים?' התחנן על נפשו. 'היש תקנה?'
"כן, אמרתי לו. תקנה אחת ויחידה. החדר לעצמך בראש כי כשמאחרים או מחסירים לא 'לא מתים'. בשום אופן לא 'לא מתים'. המוכן הינך, בחור מצויין שכמותך? מוכן?
"כן! וכי עמידתי הנוכחית, דמעותי, התחננותי, אינם מוכיחים זאת?
"לא, אמרתי. כל אלו עדיין אינם מוכיחים. אך התנהגותך העקבית ברציפות יום יום שעה שעה ללא הרף, היא אמנם תוכיח.
"מסופקני אם הוכיח המצויין הזה כי חזר כבתחילה אם לאו. מסופקני אם נמחקה כליל הידיעה שקיננה בקרבו אז בשוכבו חולה. אבל בכל זאת הוכיח כי הבין כנראה…"
(אור דניאל)