הסיפור דלהלן סופר על ידי הרה"ג רבי ניסן גולדברג, ר"מ בישיבת 'אור ישראל' הגדולה, והוא מלמד על שכרו של מי שמוסר את נפשו לתורה, ומחדד את הידוע לנו מכבר, שבן תורה המקדיש עצמו לעמלה של תורה, אין לו כלל מה לחשוש מענייני פרנסה. והוא מקבל את כל מזונותיו 'לחם מן השמים' מבורא עולם הזן את העולם מקרני ראמים ועד ביצי כינים!
מדובר בפרשיה שהתרחשה בעיר פתח תקוה במשפחה שכל בניה עדיין אינם שומרים מצוות, ורק בן אחד התגלגל בדרך לא דרך למוסדות חרדיים ולישיבות קדושות. סבו של הנער, שזיק של יהדות עדיין מפעם בו, ביקש מבנו (אביו של הנער) שישלח את הילד לבית ספר דתי, כדי שיידע לפחות להיות שליח ציבור ולומר קדיש בבוא היום. האב הסכים, אבל התנה מראש שהלימודים בבית הספר הדתי יהיו "רק עד כיתה ה'", ומיד לאחר מכן יעבור הילד לבית ספר לא דתי. כך רצה אבי הילד, אבל הוא שכח שלילד זה יש גם אבא בשמים, והוא רצה אחרת.
כיון שבית הספר הדתי הסמוך למקום מגוריהם הוא מוסד חרדי, הסכים האב לשולחו לשם. הילד נקשר מאוד לבית הספר ולאווירה המצויינת השוררת שם, ובמיוחד נקשרה נפשו בנפש אחד המחנכים המעולים שהיו בבית הספר, וזה השיב לו קירבה ואהבה, והעלהו במעלות התורה והיראה. המחנך, שידע מאין בא ילד זה, נקט בחכמה, והספיג לתלמידו את כל מה שהיה צריך על מנת לעמוד איתן מול הניסיונות בבית ובקרב בני המשפחה. והילד, אכן, הגיע לדרגות גבוהות בתורה וביראה, מה שכמובן לא מצא חן כל כך בעיני האב…
כבר בהיותו באמצע כיתה ה', הודיע האב שהוא מתכוון לממש את התנאי שלו ולהעביר את הילד לבית ספר לא דתי. המורים כבר לא ממש התרגשו למשמע הדברים, כי הילד היה חזק דיו והצטייד בכל הכלים הנפשיים להתמודדות הדרושה לו. הטיעון המרכזי שהיה כל העת בפיו של האבא, נסב על כך ש'אני רוצה שהבן יוכל להתפרנס בכוחות עצמו, ולא יהיה תלוי בקופתם ובארנקם של אחרים'… המורים, שעמדו בקשר עם האבא, ניסו להסביר לו בנועם שאדם שלומד תורה, ובמיוחד אם הוא מוסר את נפשו על כך, מובטח לו שפרנסתו תגיע אליו בדרכים שמיימיות, ואין לו מה לחשוש מכך, אבל האבא לא בדיוק השתכנע למשמע הדברים, ועמד על כך שהוא רוצה להעביר את הבן לבית ספר חילוני.
לקראת סיומה של כיתה ה' ביקש הילד מאביו בדמעות ובתחנונים שישאירנו בבית הספר החרדי 'עוד שנה', ולאחר הפצרות מרובות נעתר האב, תוך שהוא מדגיש ש'אני מוכן רק לעוד שנה אחת'… אמו של הילד, שהגיעה מבית מסורתי, היתה דווקא מרוצה מאוד מבית הספר החרדי וגילתה שביעות רצון בולטת מצורת החינוך המוענקת לו, ועמדה כל העת לצדו של בנה.
העניינים התגלגלו כך שבסוף כיתה ו' הסכים האב לעוד שנה, ובסופו של דבר הגיע הילד, שהפך כבר לנער, גם לכיתה ח'. המחנך שנקשר אל הנער, ידע שעיקרו של המאבק יהיה עכשיו בעניין המשך לימודיו של הנער בישיבה. ואכן, כשהחלו הדיבורים בנושא זה, פרץ ריב קשה בין האב לבנו, אבל עכשיו כבר לא עזר לו שום דבר. הבן היה כבר בן תורה אמיתי, שלט היטב בכמה מסכתות, ואף התעטר במידות טובות למופת, והוא הסביר לאביו שהוא הולך ללמוד בישיבה, בכל מחיר! גם אם האב יחליט לסלקו מן הבית, או לנתק עמו את הקשרים באופן מוחלט!
"אני עושה זאת בלב שקט, כי בטוחני שזו היא גם טובתך, אבא", אמר לו הבן. "אם לא תשתכנע בצדקת דרכי בחיי חיותך כאן בעוה"ז, הרי כשתגיע לבית דין של מעלה, לאחר מאה ועשרים שנותיך, תראה כבר כמה טוב היה לך שהמשכתי ללמוד בישיבה".
האבא, שתפס כבר שבנו יהיה גם אברך כולל, המשיך לדבר כל העת על ענייני הפרנסה, וניסה לשכנע את הנער שבמצב הכלכלי של ימינו אי אפשר להסתמך על אחרים… הבן, כמובן, שלל את הדברים מכל וכל, והוכיח לאביו באותות ובמופתים שיש רבים שאינם לומדים בכולל ובכל זאת אינם מסודרים בעבודה, ומאידך אברכי הכוללים מצליחים להסתדר בדרכים מופלאות ביותר.
לאחר תום שנות הלימודים בבית הספר החרדי בפתח תקוה, המשיך הבן את לימודיו בישיבה. האב התנתק ממנו לגמרי, אם כי הבן המשיך להגיע הביתה בשבתות.
כאשר הגיע הבן לשיעור ג' בישיבה לצעירים, ועשה חיל בלימודיו בצורה לא רגילה, נפטר סבו של הנער, אבי אביו, זה שבזכותו נכנס בכלל לבית הספר החרדי. הנער השתתף כמובן בהלוויה, ומירר בבכי על מות סבו, וחזר לספסל לימודיו בישיבה, לא לפני שניחם את אביו שישב 'שבעה'.
ביום החמישי של ה'שבעה' מקבל הבן טלפון לישיבה. על הקו היה אביו שקרא לו בדחיפות להגיע הביתה. הבחור נבהל קמעה, משום שמאז עומדו על דעתו, והמריבות שהיו לו עם אביו, מעולם לא קיבל קריאה שכזו. הוא הזדרז לחזור לביתו.
מיד כשעמד בפתח החדר בו ישב אביו, קם האבא מלוא קומתו, התנפל על ילדו בחיבוקים ונשיקות והתפרץ בבכי רוגש. "צדקת, בני, צדקת", קרא בלהט, כשהוא נסער כולו. ובעוד הבן עומד משתומם, נרגש כולו, לנוכח המראה, מוציא האב מכיסו דף אחד לבן ומבקש מהבן יקיר שלו שיקרא מה כתוב בו.
עכשיו הכל כבר היה מובן. מה התברר? כמה שעות לפני כן פתחו בני המשפחה, בנוכחות עורך דין, את צוואת הסבא, שהיה אדם עשיר מאוד ובעל קרקעות רבות בפתח תקווה וסביבתה. מתח רב שרר בקרב בני הבית לקראת פתיחת הצוואה, שכן אף אחד לא ידע כיצד חילק הסבא את נכסיו המרובים. תדהמה גדולה אחזה בכל הנוכחים למקרא השורות הראשונות של הצוואה, שבהן נאמר ש-50 אחוזים מכל רכושו מוריש הסבא לנכדו הלומד תורה!! רק לאחר שכתב זאת במפורש בצוואתו, עובר הסבא לחלוקת יתר הרכוש.
אבי הנער המשיך לחבק כל העת את בנו, ובכה ובכה ללא הפוגות. "עכשיו אני רואה שמי שמתמסר ללימוד התורה – אין לו דאגות פרנסה. אמנם למדתי זאת בדרך הקשה, תוך יצירת מוקדי מריבות וסכסוכים בתוך ביתי פנימה, אבל משנוכחתי בכך, אני מודה ומתוודה: "טעיתי, וה' הטוב יכפר בעדי. ומעתה – כל מה שתרצה, אעשה למענך", אמר האב.
(להתעדן באהבתך)