יהודי מחו"ל, שאחיו היה מתלמידי מרן הגרמ"י לפקוביץ זצ"ל, ביקר בארץ הקודש והגיע במיוחד לבני ברק לראות את פני רבנו ולהתברך מפיו. הוא פגש את רבנו ברחוב בדרכו לביתו כשהוא נסמך על מלווה. הוא התקרב ואמר 'שלום'.
כמענה לברכת השלום הסטנדרטית, קיבל ברכה חמה של שלום, ומיד החל רבנו להתעניין בשלומו בחמימות יתירה, הכביר בשאלות של התעניינות היכן הוא לומד וכו', והרעיף עליו ברכות עד בלי די. האיש היה בטוח כי רבנו החליף בינו לבין אחיו (תלמידו), אלא שחש חוסר נעימות להעמיד אותו על טעותו.
עודו עומד במקום, ואדם נוסף ניגש לרבנו, ואף הוא זכה להתעניינות חמה, קרובה ומלבבת. בטוח היה כי הלה הוא קרובו של רבנו, וניגש לשואלו מהי קרבתו המשפחתית אליו, אך הלה אמר כי אין לו קשר מיוחד, וכי הוא מסופק בכלל אם רבנו מכירו, וגם הוא תמה לפשר היחס המיוחד שזכה לו. כי אמנם תמיד מתייחס הרב לכולם בחמימות מלבבת, אך לקבלת פנים חמה כמו שקיבל היום, לא זכה מעודו.
הלכו השנים לצידו של רבנו והבחינו כי גם אחרים שניגשו אליו זכו ליחס חריג יוצא מן הכלל, גם במימדים של חמימות לבו הטהור של רבנו. לא יכלו לעצור את תמיהתם, ושאלו את מלווהו לפשר העניין.
תשובתו היתה חדה ופשוטה: "לפני יומיים עבר הרב ניתוח קל בעיניו, כתוצאה מכך ראייתו בימים אלו מטושטשת קמעה. כשחפצנו לצאת אל הרחוב הביע את חששו שמא לא יזהה את האנשים הקרובים אליו, ומתוך שלא יתייחס אליהם כראוי עלולים הם להיפגע. על כן מצא עצה, ובפתח היציאה מהבית החליט לקבל כל אדם שיפנה אליו, באותה חמימות ובסבר פנים כאילו הוא מהקרובים אליו ביותר וממכריו משכבר הימים. כך, אין חשש שאי מי ממקורביו ומיודעיו יפגע. וזו הסיבה שקיבל את פניכם באופן כה מיוחד".
(להתעדן באהבתך)