יככה ד' בשגעון (כח, כח)
אברך מבני ברק בהיותו בחור עבר תאונה קטנה, קיבל מכה בחזה וסבל מבעיות נשימה. הוא נכנס אל מרן הסטייפלר זצוק"ל, שתקף באוזניו את הרופאים במילים חריפות, והורה לו: "תשב במקווה רבע שעה". הוא עשה כך, אך לא חש שום שיפור.
הבחור ידע שמרן הסטייפלר נוהג לטחון לעצמו זנגוויל לחרוסת של פסח, שכן אביו היה זה שהשיג מדי שנה את מקל הזנגוויל, אליו המתין וציפה מרן הסטייפלר כבר מחודש אדר.
באותה שנה ביקש הבן שהוא יהיה זה שימסור את הזנגוויל לסטייפלר, ואכן ביום המיועד נכנס לבית הקדוש והכריז: "איך האב געבריינקט די זאנגוויל" – הבאתי את הזנגוויל. מרן הסטייפלר הביע קורת רוח. "אה, ברוך השם! אה, א מצווה!".
מספר בעל המעשה: "עשיתי זאת כדי לנצל את ההזדמנות הטובה. באותו רגע עשיתי את עצמי כאילו שאני ממש הולך למות, והתחננתי בפניו: 'עס טוט מיר וויי' – כואב לי!
"הוא סובב את הכיסא שלו וביקש שאראה לו היכן כואב. התקשיתי למקד את נקודת הכאב, והוא גער בי: 'דא! דא! דא!… איז א סימן פון נארווייזקייט' [=כאן, כאן, כאן…' כלומר, הכאב לא ממוקד, אתה לא יודע להצביע בדיוק היכן כואב, זה סימן לעצבים] דו ביסט א משוגענער' – אתה משוגע, ומיד המשיך: 'אתה בטח חושב: מי יודע איזו מחלה יש לי? אתה 'נארווייזער' [=טיפוס עצבני]. זה כלום! כל הזמן פוחדים מאותה המחלה, כל הזמן!…'
"הגערה הישירה הזו הפריחה לי מהראש את כל ה'נערווין' שהיו לי. קלטתי שהכל בסדר ואין לי מה לחשוש. יצאתי מחדרו שמח וטוב לב.
"אכן, הוא היה רופא נפשות הטוב בעולם"…
(הרב רפאל ברלזון, מוסף שבת קודש כי תבוא תשע"ג)