לרגל ימי ספירת העומר, לפנינו מספר עובדות נפלאות על הגה"צ רבי חיים ברים זצ"ל מהן נלמד להתחזק בעניינים שבין האדם לחבירו לנהוג כבוד זה בזה, כפי שסיפר אחיינו המשפיע הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א, והודפסו בספר הנפלא 'כבודם של ישראל':
תעניות על חשש פגיעה בבני אדם
פעם נסע רבי חיים זצ"ל עם זוגתו, דודתי הרבנית ע"ה, ללונדון לצרכי רפואתה של הרבנית, בלווית אחיינו ראש הישיבה דבוהוש, רבי יהושע ברים שליט"א. הם נכנסו למונית לכיוון שדה התעופה, אך זמן קצר לאחר תחילת הנסיעה, פנה רבי חיים לנהג, וביקשו על עקבותיו. שאל רבי יהושע את דודו מה ארע, אבל רבי חיים התחמק מלענות.
רק לאחר הפצרות חוזרות ונשנות, נאות רבי חיים להסביר את הדבר. הוא סיפר, שכאשר עמדו להיכנס למונית עבר שם בחור אחד שהכירו, וברכו לשלום, אך כיון שהיה טרוד עם המזוודות ועסוק בכניסה למונית, לא השיב לו בכבוד הראוי. "איך אפשר לטוס ללונדון בידיעה שלא נתת ליהודי הרגשה טובה?"…
רבי יהושע ניסה לומר לו, שכל עיכוב עלול לגרום להם להפסיד את הטיסה. ענה לו רבי חיים: "דע לך שרוב התעניות שאני מתענה, הן על חשש של פגיעה בבני אדם".
היה יהודי צדיק שהיה מתענה מדי יום ביומו מן הבוקר עד הערב, ובמשך שנים על גבי שנים היה ישן על הארץ. לא מדובר על מישהו מדורות קודמים אלא על יהודי בן דורנו. והנה, האדם הגדול הזה מעיד על עצמו, שרוב תעניותיו וסיגופיו היו מחמת סיבות של סרך וחשש שמא לא נהג בכבוד הראוי בכל אדם, יהא אשר יהא.
מחילה לפני 'כל נדרי'
במשך כעשרים שנה זכה רבי חיים להיות בעל תפילה בימים הנוראים בצל קדשו של האדמו"ר מסקוירא שליט"א. פעם, כאשר רבי חיים ניצב לפני התיבה, וכל הקהל המתין לו שייחל באמירת 'כל נדרי', פנה רבי חיים אל שני חשובי הקהל שניצבו מימינו ומשמאלו כמנהג ישראל, ושאל אותם: 'אמרו לי, היכן יושב פלוני?'…
לאחר שהשיבוהו, עזב רבי חיים את מקומו ליד התיבה ופסע לעבר מקומו של אותו אדם. הם דחקו בו שישאר על מקומו, והם יקראו את האיש אליו, אך רבי חיים התעקש ללכת אליו בעצמו.
מחזה כזה לא ראו אנשי קרית סקוירא מימיהם. כל הציבור ממתין לרבי חיים שיחל באמירת "כל נדרי", אך הוא מתעכב ומתעקש שלא להתחיל עד שיפגוש באותו אדם הנמצא בפאתי בית הכנסת. הנשמע כדבר הזה? מה פשר הדבר?!
כולם הסתקרנו לדעת מה ראה רבי חיים לעכב את אמירת 'כל נדרי'. אך עלה על כולם אותו אדם, שרבי חיים ביקש לשוחח איתו, הוא לא ידע את נפשו מרוב מבוכה וחוסר אונים: 'מה רוצה ממני רבי חיים בשעה זו?'
רבי חיים פנה לאדם ההוא ואמר לו: 'לפני שאני מתחיל בתפילה כשליח ציבור, אנא, מבקש אני ממך שתאמר לי בפה מלא: 'מחול לך, מחול לך".
תמיהתו של האיש גברה שבעתיים. לא היה לו שמץ מושג למה מכוונים דבריו של רבי חיים. על מה למחול?
אמר לו רבי חיים: 'לפני כמה שבועות הייתם בארץ ישראל, ופגשתם בי ביום שישי אחר הצהריים בשטיבלאך 'ישועות יעקב' במאה שערים. ניגשתם אליי וברכתם אותי לשלום, אך לא יכולתי להתייחס אליכם בכבוד הראוי, לדרוש בשלומכם ולהתעניין בכם. היתה לכך סיבה: הייתי צריך להתפלל מנחה, וידעתי שזהו המנחן האחרון בערב שבת, ואם אשתהה אפסיד את הקדיש שלפני מנחה'.
'עתה', המשיך רבי חיים, 'כשעמדתי לפני תפילת כל נדרי נזכרתי בכם, חשבתי לעצמי, איך אוכל לגשת לעמוד ולהתפלל כשליח ציבור, אם בין הקהל יש יהודי שלא השבתי לו 'שלום עליכם' כראוי. אנא, מחלו לי! רק אם תמחלו לי בלב שלם ובפה מלא, אוכל לגשת לעמוד'…
באחד מימי חול המועד ישב רבי חיים במכונית בדרכו לביקור בבית אחד מילדיו. תוך כדי נסיעה אמר שרוצה לנסוע לבקר בבית תלמיד חכם פלוני, מגדולי ירושלים. אחד מנכדיו של רבי חיים שישב עמו ברכב אמר לו: 'סבא, אין לך פנאי, הרי עוד מעט אתה צריך למסור שיעור כללי'. אולם רבי חיים עמד על דעתו שרצונו לנסוע לבקר את אותו תלמיד חכם.
הנכד מילא את רצונו של הסב, ונלווה אליו לביקור אצל אותו תלמיד חכם. שני הרבנים הגדולים שוחחו בלבביות, ועד מהרה שקעו בדברי תורה. בתום הביקור ליוה המארח את אורחו החשוב אל הדלת, והשניים נפרדו לשלום.
כשחזרו לרכב שאל הנכד את רבי חיים: 'סבא, מה היה כל כך חשוב לבקר את אותו תלמיד חכם?'.
אמר לו רבי חיים: 'נכדי חביבי, שיעור אני יכול להכין בזמן קצר. אבל 'בין אדם לחברו' זה 'שיעור' שצריך להקדיש לו את כל הזמן הדרוש… אותו תלמיד חכם גר בסמיכות לבית בני, ואם ייוודע לו שביקרתי בבית בני ולא ביקרתי גם בביתו – הוא עלול להיפגע מכך. עגמת נפש שנגרמת לאדם, על אחת כמה וכמה לתלמיד חכם, הנה אש! חלילה לי שבעטיי יגרם לו שמץ צער ועגמת נפש'.