חג החנוכה הוא חג התורה, שאותה רצו היוונים לבטל. משום כך, המצוה בחנוכה היא להדליק נרות, משום שהנר מסמל את התורה. בכל ימי החנוכה מדליקים בסך הכל ל"ו נרות – כנגד מספר המסכתות שבש"ס.
הנר מפיץ אור וגם התורה מפיצה אור. משום כך היוונים – שרצו לבטל את התורה – מכונים 'חושך', כמו שדרשו חז"ל (בראשית רבה ב, ד) על הפסוק (בראשית א, ב) "וחשך על פני תהום": "'וחשך' – זו גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהן, שהיתה אומרת להם: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל, 'על פני תהום' – זה גלות ממלכת הרשעה".
זאת ועוד, טבעו של הנר שהוא מרצד ויש בו כמה גוונים. כמו כן התורה – היא חיה ומרצדת, ויש בה גוונים הרבה. משום כך, הלומד תורה מתנועע בכל גופו, בחינת 'כל עצמותי תאמרנה', ולומד בקול רם ובנעימה. זאת בשונה מלימודים חיצוניים אחרים, שהלימוד יבש, ללא תנועות, וכמעט ללא קול.
לפני כחמש מאות שנה חי בפולין רבנו שלמה לוריא, המהרש"ל. כינו אותו 'דודו של רבנו האר"י', זאת למרות שלא היה דודו ממש אלא קרוב משפחתו.
הוא נולד בפוזנא שבאשכנז. כשהיו שם רדיפות נגד היהודים, נדד לפולין, שהיתה שקטה יותר באופן יחסי. מרגלא בפומיה דאנשי היה לומר: 'פולין' – 'פה לין', על משקל הפסוק (במדבר כב, ח): "לינו פה הלילה", כלומר: בינתיים נלון פה, בפולין עד שיבוא הגואל…
המהרש"ל חיבר חיבור בשם 'ים של שלמה', ספר חריף ועמוק על סוגיות הש"ס. בהקדמה לחידושיו על מסכת בבא קמא, הוא כותב על אופן לימודו בעמל ויגיעה, וזה לשונו: "ועל כן דרשתי וחקרתי היטב, בשבעה חקירות ובשבעה דרישות ובדיקות, אחר כל מקור הדין, וחוצב ההלכה בתכלית היגע והעיון ובמעט שינה, ברוב שיחה עם חברי ותלמידי יותר מכולם".
בסיום דבריו הוא מוסיף וכותב: "ופעם אחד בא לידי על יד נר מצוה ותורה אור, כאילו הראוני מן השמים וכתבו לי הורמנא ואמיץ כח מרקיע, ופתחו לי שערי אורה לומר: עסוק בתורה, דון ואסור והתר והורה, הוי גיבור כאריה שבחבורה. וכתוב על הספר והבא לה' תשורה".
רבים שואלים מה כוונתו: "ופעם אחד בא לידי על יד נר מצוה ותורה אור"? ובכן מעשה שהיה כך היה:
מנהגו היה בכל לילה ללמוד לאור הנר. לילה אחד היה לו שמן שזמנו לדלוק כשעה. באותו לילה התנוצצו במוחו הרבה חידושים, והוא רצה להעלותם על הכתב, דבר שלוקח כמה שעות. הוא היה בצער גדול. ואמר לעצמו: אתחיל לכתוב וירחם ה'.
הקב"ה ראה בצערו, בעמלו וביגיעתו, "את עניי ואת יגיע כפי ראה אלקים". נעשה לו נס, והשמן המשיך לדלוק עוד שעות ארוכות, וכך המשיך וכתב עד הבוקר. הוא ראה בכך סימן מן השמים שהקב"ה חפץ בתורתו ובחיבוריו.
הרב חיד"א בספרו 'שם הגדולים' (מערכת גדולים אות ש, מו) כותב את המעשה הזה בקצרה וזה לשונו: "ונס נעשה לו בלילה אחד, שלא היה לו להדליק כי אם נר קטן לשיעור שעה, והיה לומד, ומשכיה שמעתא כמה שעות, ונרו האיר, משיך נהוריה עידן ועידנין, והוא הדבר טמין ברמז בהקדמת 'ים של שלמה' שהראו לו מן השמים נר מצוה".
נרו של רבי צמח
לפני כארבע מאות שנה חי בתוניס רבי צמח צרפתי זצ"ל. הרב חיד"א מספר עליו את הסיפור הבא:
רבי צמח היה רגיל מאד בכתיבה. במשך כל היום היה יושב וכותב חידושי תורה שהתחדשו לו במהלך לימודו. כמו כן כתב הגהות על ספרים של מחברים שונים, והיה חותם בשם 'צץ ופרח' – 'צץ' ראשי תיבות: צמח צרפתי.
פעם אחת, בסביבות חג החנוכה, ישב בביתו בשעת לילה וכתב חידושי תורה לאור הנר. באותו לילה, מזג האוויר בחוץ היה סוער, רוחות חזקות נשבו, ברקים ורעמים, וכך קרה שהרוח כיבתה לו את הנר. חושך מוחלט השתרר בחדרו. גפרורים לא היו. היה עליו להעביר ולהביא אש ממקום אחר. לקח איתו פתילה בתוך כוס של שמן, והלך אל האופה היהודי, שם דולקת אש תמיד, גם בלילה.
בשעות אלו עבד במאפיה הפועל הערבי, שהיה מכין את הבצק ליום המחרת. בעל הבית היה מדליק את התנור כבר בתחילת הלילה כדי שיהיה חם דיו לכשיכניסו אליו את הבצק בשעת בוקר מוקדמת, לאחר שתפח, וכך הבצק יאפה היטב. הפועל הערבי היה מכין את הבצק, מניח לו לתפוח, ובזמן הזה היה ישן בחדר קטן בתוך המאפיה.
בגלל הסערה שהיתה בחוץ, הפועל הערבי חשש שהדלת תעקר ממקומה ולכן, טרם לכתו לישון השעין עליה קורה עבה, וכך נרדם, לחום אש התנור שהתפשט בכל חלל המאפיה.
"אבו אחמד! איפתח אל באב", קרא אליו רבי צמח מעבר לדלת. תפתח את הדלת.
"מן הדא?", (מי זה) שאל הפועל.
"אנא צמח", השיב
הפועל הערבי הכיר אותו, הסיט את הקורה הכבידה ופתח לו את הדלת. הדליק לו את הנר, והזהירו: "לך בזהירות! יש רוח בחוץ".
רבי צמח צעד בזהירות. הרוח ברוך ה', קצת פחתה. צועד ומשנן דברי תורה, צועד וחוזר על תלמודו, לאט לאט, עד שהגיע כמעט לפתח הבית, אלא שאז נשבה רוח חזקה וכיבתה את הנר…
לא איש כרבי צמח יתייאש. הוא חזר למאפיה ודפק שוב על הדלת.
"מן הדא?", שאל הגוי, שכבר הספיק להירדם, וכמעט שלא שמע את דפיקותיו של רבי צמח…
"אנא צמח, טף אל נאר", האש כבתה…
"אמרתי לך להיזהר!", השיב הגוי. "יש כאן קורה כבדה, וקשה לי להזיז אותה"…
"בשבילי תעשה בבקשה את המאמץ הזה!", בקש ממנו רבי צמח.
הגוי הסכים. במאמץ ניכר הסיט שוב את הקורה והדליק לו את הנר. "הפעם תיזהר! איני פותח פעם נוספת". הזהירו הפועל.
רבי צמח פסע בזהירות, כשהוא ממלמל פסוקים "לישועתך קויתי ה'", "מימיני מיכאל משמאלי גבריאל", אלא שגם הפעם בהגיעו כמעט עד פתח הבית נשבה רוח חזקה והנר כבה…
'אני רואה שהיצר הרע מנסה בכל כוחו להילחם בי', הרהר רבי צמח. 'אבל כלום לא יעזור לו! אני חוזר למאפיה'…
"מן הדא?"
"אנא צמח!"
"אני לא פותח! קשה לי לקום! כבר נרדמתי… קשה לי להזיז את הקורה!"…
"אני מברך אותך: כמה שהקורה הזאת שוקלת – כך יהיה לך משקל של זהב", השיבו רבי צמח.
הגוי ידע היטב שברכותיו של רבי צמח מתקיימות. היה זה מהדברים המפורסמים לכל. כששמע על הזהב המובטח לו – קפץ ממיטתו, הזיז את הקורה והדליק לו את הנר. הפעם החליט ללוות את רבי צמח עד ביתו, כדי שלא להפסיד את הברכה…
הפעם, תודה לא-ל, הנר לא כבה, ורבי צמח יכול היה לשבת וללמוד לאורו עד אור הבוקר.
עברו שבועיים. באחד הימים הגיע למאפיה ערבי, איש עסקים, ומשום מה הפועל הערבי שעבד במאפיה נשא חן בעיניו, ונראה לו כפועל חרוץ והגון במיוחד.
"כמה אתה מרוויח כאן?", שאל אותו.
"שני גרוש לשבוע". הפועלים במדינות האיסלם מקבלים משכורת שבועית.
"תעלה על הכרכרה שלי. בוא לעבוד אצלי בעבודה חד פעמית למשך יומיים, ותקבל עשרה גרוש". אמר לו איש העסקים. "אולם כיון שהעבודה היא במתקן סודי, אני אכסה את עיניך במהלך הנסיעה, ונסתובב סחור סחור כדי שלא תוכל לזהות את המקום"…
הם הגיעו למרתף של בית מוזנח. הוריד לו את המטפחת מהעיניים, ואמר לו: יש כאן ארבעה פחים מלאים במטבעות זהב, כולן מלוכלכות מאד. עליך לנקות אותן עד שתהיינה נוצצות. בעוד זמן מה, אבוא ואבדוק את עבודתך, ואם אהיה מרוצה – אוסיף לך על השכר שהבטחתי". השאיר לו אוכל, שתיה ומיטה לנוח, ונעל עליו את הדלת בכמה מנעולים, כדי שלא יוכל לברוח.
הפועל היה חרוץ מאד ועשה את מלאכתו נאמנה, לשביעות רצונו המלאה של בעל הבית. לאחר יום וחצי היו כל המטבעות נוצצים להפליא. בעל הבית שילם לו בעין יפה והחזירו למאפיה.
בעל המאפיה התפלא מאד לנוכח היעדרותו של הפועל למשך קרוב ליומיים מבלי שהודיע לו, והתעניין לסיבת הדבר. הפועל, שלא רצה לחשוף את האמת, נאלץ להמציא סיפור בדים, על דודה שנפטרה באופן פתאומי, ועל כך שנאלץ להשתתף בהלווייתה מבלי שהספיק לעדכן… והבטיח שמקרה כזה לא ישנה שוב…
כעבור חודש ימים הסתובב הפועל ליד כיכר העיר. בכיכר היו עומדים אנשים ומכריזים על כל מיני דברים שעמדו למכירה. זה מכריז על מכירת דירה, וזה מכריז על מכירת תכולת דירה וכדומה. באותה שעה עמד שם אדם מטעם האפוטרופוס הכללי של הממשלה, והכריז על מכירת דירה בפרברי העיר.
"הדירה היתה שייכת לאדם שלא השאיר יורשים", הכריז האיש. "יש בה כך וכך חדרים. היא זקוקה לשיפוץ יסודי מן המסד ועד הטפחות, ואין בה דלתות וחלונות, הצנרת רקובה לחלוטין, ומחירה כך וכך"…
אף לא אחד מהנוכחים גילה ענין בדירה כזאת, שעלות שיפוצה גבוהה יותר ממחירה, אולם הפועל שלנו כן גילה בה ענין! הנתונים שמסר האפוטרופוס היו מוכרים לו היטב… הוא היה משוכנע שזוהי הדירה של איש העסקים, אצלו עבד במשך קרוב ליומיים… משום מה הוא 'הריח', שיתכן שמטבעות הזהב עדין מוחבאים שם, וגם אם לא – לפחות יהיה לו איזשהו נכס.
הוא התמקח עם האפוטרופוס על המחיר ועל תנאי התשלום, ובסופו של דבר הגיעו להסכמה: מאה ועשרים גרוש. המוכר לקח אותו והראה לו את הבית, והתברר לו שאכן זהו הבית שעבד בו. הם חתמו על חוזה. כפי שסיכמו מראש, הפועל שילם לו חמישים גרוש מחסכונותיו שהיו לו, ואת היתרה ישלם בתשלומים בהמשך.
הקונה ביקש להישאר באזור, והמוכר נסע לדרכו. כשנותר לבדו כיסה את החלונות בסמרטוטים והחל לחפש… לא ארך הרבה זמן עד שגילה כמה בלטות מתנדנדות… הרים אותן ומצא את המטבעות! הוא אסף את כולן לתוך כמה סמרטוטים, החזיר את הבלטות למקומן. הסיר את הסמרטוטים מהחלונות, ועזב את הבית. ולא נודע כי באו אל קרבנה…
הוא פחד מאד שיתפסו אותו, ומשום כך המיר מיד את כל הזהב למטבעות עוברים לסוחר, עזב את המדינה ונסע לטורקיה, מבלי להשאיר כל עקבות. הדירה שקנה כבר לא עניינה אותו… המוכר מחכה לו עדיין עד עצם היום הזה…
רבי צמח נשאר בעירו, מבלי שידע כלום ממה שעלה בגורלו של אותו פועל.
עברו עשר שנים, ורבי צמח החליט שברצונו לעלות לארץ ישראל, לשם כך היה עליו לקבל אשרת כניסה, ויזה מהשלטונות. באותה תקופה שלטה בארץ האימפריה העותומאנית, ממשלת טורקיה, ורבי צמח החליט לנסוע דרך בירת טורקיה, איסנטבול, ושם לבקש את האשרה.
הוא הגיש בקשה במשרד הפנים. הסבירו לו כי זו פרוצדורה שלימה שלוקחת זמן. הוא שכר חדר קטן למגורים, ושם פעמיו לבית הכנסת, שם ישב ולמד כל היום.
לפנות ערב, בעת ששב לביתו, הבחין בכרכרה הדורה, ועליה יושב ערבי לבוש בבגדי מלכות. הכרכרה נעצרה לידו, הערבי ירד ממנה, השתחווה לפניו וקרא:
"יא אפנדי! יא חכם צמח! תעל!" – תעלה לכרכרה…
'מי יכול להכיר אותי במקום הזה?', תמה רבי צמח, 'ועוד ערבי אדון שכזה'…
"חבל שהקורה לא שקלה פי שלוש", אמר הערבי לרבי צמח, לאחר שעלו על הכרכרה… "הברכה של מר התקיימה תוך שבועיים"…
או אז תפס רבי צמח מי הוא האיש.
הערבי התעניין לסיבת שהותו של רבי צמח במקום, ולאחר שסיפר לו שהגיע כדי לקבל ויזה לעלות לארץ ישראל, וכי אמרו לו שזו פרוצדורה שלוקחת זמן, אמר לו הערבי: "נוסעים למושל!". תוך דקות ספורות היתה ויזה בידיו של רבי צמח.
"ומה כבודו מתכוון לעשות בארץ ישראל?", שאלו הגוי.
"בעזרת ה' אעלה לירושלים ואפתח בה ישיבה, בה ישבו תלמידים וילמדו תורה", השיב רבי צמח.
"וממה יתפרנסו?", שאל הגוי
"ה' יעזור. ישועת ה' כהרף עין. נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב".
"אתן בידך עכשיו זהב שיספיק להחזיק את הישיבה למשך זמן רב, ועוד אוסיף ואשלח מידי פעם סכומים נוספים בדואר", אמר הגוי.
רבי צמח עלה לירושלים והרביץ תורה לתלמידים. הוא נפטר בשנת תע"ז, ונטמן בהר הזיתים.
"כי נר מצוה ותורה אור", אמר רבי צמח. "בזכות אותו נר, שהתייגעתי והתאמצתי כדי להשיגו וללמוד לאורו, זכיתי לכל זה".
(מתוך 'דורש טוב' חנוכה)