"כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'" (ירמיה ט כג – מתוך ההפטרה)
הענוה הנאצלת של הרבי מטאלנא זצוק"ל מפורסמת היתה לשם דבר, כאשר הוזמן פעם לאסיפת רבנים ואדמורי"ם, הגיע לשם בין הראשונים והתיישב במרכז השולחן במקום המכובד ביותר שעל יד הרמקול… לא חלפו כמה דקות, והנה ניגש אליו אחד המארגנים, האחראי על סידור האסיפה, והעיר לו בעדינות שאין כאן מקומו, כי מקום זה מיועד לאחד מזקני הדור, תיכף קם הרבי והתיישב בסוף השלחן.
בהמשך האסיפה, לאחר שאותו צדיק סיים את דבריו וקם והלך, חזר שוב הרבי מטאלנא והתיישב באותו מקום… ושוב נאלץ האחראי להעיר לו שאין זה מקומו, כי צריך להגיע לשם עוד אחד מגדולי הדור… תיכף קם הרבי בשמחה וחזר אל מקומו שבקצה השלחן.
בדרכם חזרה לביתו התאונן בפניו נכדו שהתלווה אליו, מדוע הוא עושה לעצמו בידיים בושות שכאלו? למה קפץ לתפוס דווקא את המקום הנכבד ביותר, כשידע שתיכף יסלקוהו משם?….
ענה לו הרבי: "מה אעשה, נהנה אני מאד לשמוע כשאומרים לי שאין זה בשבילי… חפצתי לשמוע זאת שוב שאין זה מקומי…"
והנה דפיקות חרישיות נשמעות על הדלת
ליל חג הפורים בביתו נאוה קודש של הגאון המפורסם רבי יעקב ישעיה בלוי זצ"ל, חבר בי דינא רבא ומורה צדק והעדה החרדית, ורב דשכונת סנהדריה דעיר הקודש ירושלים ת"ו. שמחת החג בעיצומה, בני המשפחה הרוממה מסבים בשולחן ל'סעודה קטנה' של ליל הפורים עם מאכלי הזרעונים [כפסק השלחן ערוך (סימן תרצה סעיף אי, מגן אברהם סק"ו)].
והנה דפיקות חרישיות נשמעות על הדלת, נקישות שקטות ומהססות, נראה שאין הדופק בטוח בעצמו אם אכן ראוי ונכון הוא להתדפק בשעה שכזו…
משנפתחה הדלת עמדה בפתח אשה מבוישת, שמאד התנצלה על ההפרעה בשעה כל כך לא מקובלת, כאשר הרב מסב עם בני משפחתו, אבל שאלה דחופה בפיה, ומבקשת אם אפשר לשאול את הרב שאלה קצרה ממש! ושוב מתנצלת היא בסליחה ומחילה על ההפרעה.
כששמע הרב שאשה עומדת בפתח עם שאלה, ושכולה התנצלות ואי נעימות על ההפרעה… קם ממקומו במלא הדרו, ניגש חיש אל הפתח, ובפנים מאירות ומסבירות אמר: "בוודאי ניתן לשאול! אין כאן שום הפרעה כלל, בשביל זה אני פה! יכולים אתם לשאול ככל הצורך ונא לחוש בנוח, כי הנני עומד מוכן ומזומן, ואין כאן הפרעה כלל וכלל!" הוא הדגיש זאת בבירור, כדי להוציא מליבה של השואלת כל תחושת אי נעימות, עד שכמעט הרגישה בעצמה כאילו הגיעה בשעות הקבלה הרגילות… כידוע שלפעמים מחמת לחץ או בושה ואי נעימות, אין השואל מבהיר את שאלתו בדיוק, ומחסיר פרטים חשובים בשאלה וכיוצא. לכן חשוב היה לרב לתת לשואלת את התחושה שאין כאן שום הפרעה, והיא יכולה לשאול ברגיעות ובמנוחה.
משנכנסה לחדר הרב, הציגה את שאלתה בפניו: הואיל והיום בערב בעת קריאת המגילה שבבית הכנסת היתה מאוד עייפה מכל טרדות והכנות החג, ובאמצע קריאת המגילה נמנמה שלא ברצונה פה ושם וחסרו לה כמה מילים שלא שמעתן האוזן במגילת אסתר, ושאלתה בפיה, האם יצאה ידי חובת קריאת המגלה?
"לא!" פסק הרב מיידית וחד משמעית, "באם חסרו כמה מלים בשמיעת המגילה לא יצאת ידי חובתך!"
"ומה אם כן עלי לעשות עתה?" שאלה האשה בדאגה רבה.
"עליך לשמוע שוב את קריאת המגלה!" ענה הרב.
"אבל בשעה שכזו" – המשיכה האשה בצערה – "היכן אמצא קריאת מגילה? הלא בכל בתי הכנסת, כבר סיימו מזמן לקרא את המגילהו"
"מה הבעיה?" אמר הרב מיידית, "תבואי לכאן לביתי, ואני אקרא לך את המגילה!!!" האשה נדהמה ולא האמינה למשמע אזנה – הרב בכבודו ובעצמו יקרא עבורי את כל המגילה? כך פשוט וחלק!
הוא לא ניסה לשלוח אותה אולי ל'זכרון משה' שם בודאי תמצא איזה מנין… או לחלופין להשאיל לה את המגילה שלו, כדי שבעלה יקרא עבורה… אם הוא יודע… הוא לא חשב שום צד אחר, היה אצלו פשוט במושכל ראשון, שבתור רב השכונה עליו לקרא את המגילה בעצמו לאשה שנמנמה מעט בעזרת נשים באמצע הקריאה…
ללמדך מדת השיפלות עד היכן היא מגעת!
(מתוך 'טיב המעשיות' מצורע)