ילד שהגיע לגיל 'חינוך', עונים 'אמן' על ברכותיו. וגיל חינוך לעניָן זה – הורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שהוא הזמן שבו הילד יודע למי מברכים. וכן כתב האור לציון, וציין, כי בדרך כלל זמן זה הוא בגיל שש או שבע, בהתאם לרמת הילד.
וכתבו האחרונים, שלפני גיל חינוך, אין לענות אמן על ברכותיו של קטן. ולדעת הגר"ח קניבסקי זצ"ל, אכן אין חובה לענות אמן על ברכותיו, אך כשעונים אמן בפני הקטן כדי להרגילו בעניית אמן – מותר לענות, וכך נהג גם אביו הגרי"י קניבסקי זצ"ל; ורק כאשר הקטן אינו יודע שעונים אחריו אמן, כך שאינו מרגילוֹ בכך בעניית אמן, אין לענות. וכן דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
ולדעת האור לציון, אף אביו של הקטן לא יענה, אלא יאמר בלחש את הפסוק "בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן", ויסיים את ה'אמן' השניה כקול, כאילו עונה על הברכה. והגרש"ז אויערבך זצ"ל הורה, לענות 'אָמֵ' ללא 'ן', באופן שהילד לא יחוש בכך, ומאידך, יתחנך לעניית אמן, בסוֹברו שעונים אמן על ברכותיו.
האם מותר לבטא את שם ה' המופע בנוסחי הברכות המופיעות בגמרא ובפוסקים? ומה נהג הגרי"ש אלישיב זצ"ל בנוגע להזכרת שם ה' בלימודו?
הלומד בגמרא, או בספרי ההלכה, נוסח של ברכה כלשהי, לא יְבַטא את שְׁמות השי"ת המופיעים בנוסח הברכה. ואף המלַמד ילדים קטנים משנה וגמרא – דעת האגרות משה, שלא יבטא את שמות ה', ואין לחשוש שהילדים יתרגלו משום כך לבטא את שם ה' בברכותיהם שלא כראוי. אולם, המלַמד ילד לברך, רשאי לומר את הברכה כתיקנהּ, ולבטא את שם ה', כדי להרגילו לברך כראוי; ויש להיזהר שלא לענות 'אמן' על ברכתו של המלַמד.
ושֵׁם ה' המופיע בפסוקים המצוטטים בגמרא ובמדרשים, מותר לבַטאו. אולם, אם לציטוט בפני עצמו אין משמעות, וכגון שמצוטטות המילים "קרבן לה'" – דעת האור לציון, שאין לבטא את השם. ולדעת הגרי"י קניבסקי זצ"ל, אף כאשר מצוטט פסוק שלם, ראוי לומר 'הַשֵׁם', ולא לבטא את שם ה', וכל שכן כאשר מצוטט רק חלק מפסוק.
ולדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, המנהג שלא לבַטא כלל את שֵׁם ה' המופיע בגמרא וכדומה, אך רק בשמות הוי"ה ואדנות, ולא בשמות אחרים, כגון 'אלקים' ו'צב־אות'. וכן נהג הוא עצמו בשעת לימודו.
האם מותר לברך על מלפפון חמוץ לפני הברכה על ה'קוגל'? מדוע תיקנו לומר 'ברוך שם' לאחר ברכה לבטלה? ועד מתי ניתן לומר 'ברוך שם'?
ברכה לבטלה – יש אומרים, שאסורה מן התורה, באיסור "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא". ויש אומרים, שמאחר וגם בברכה בבטלה הוא מזכיר את השֵׁם בדרך שבח והודאה, אין האיסור אלא מדרבנן, אך הוא חמור משאר איסור דרבנן, משום שחכמינו ז"ל הסמיכו איסור זה על איסור 'לא תשא' הנ"ל, השקול כאיסורֵי כרת ומיתת בית דין.
וגרימת ברכה מיותרת – כגון שחפץ לאכול שני מאכלים שברכתם זהה, ומברך על אחד מהם ומכוון שלא לפטור את השני, כך שצריך לברך שנית על המאכל האחר – אסורה מדרבנן, אך אין איסורהּ חמור כברכה לבטלה.
וברכה על מאכל טפל לפני העיקר – כגון 'קוגל' אטריות ומלפפון חמוץ, שלדעת רוב הפוסקים נחשבים כעיקר וטפל – למרות שיכול לאוכלו לאחר העיקר ולפוטרו בברכת העיקר, לדעת הגר"ש וואזנר זצ"ל, אין בה איסור.
וכתבו הפוסקים, על פי הירושלמי, שמי שבירך ברכה לבטלה. יאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ושאל על כך החזון איש: הרי גם בברכה לבטלה עצמה הזכיר את שם השי"ת בדרך של שבח, ואם כן – מה תיקן באמירת השבח 'ברוך שם'? והשיב: הואיל ואסרו לברך ברכה לבטלה, תיקנו לומר 'ברוך שם', כדי להראות שהאמירה הראשונה כביכול לא היה בה שום שבח, מחמת שנאמרה באיסור, והרי זה כמזכיר שם ה' לבטלה ללא שום שבח.
ולדעת החיי אדם, יש לומר 'ברוך שם' מיד לאחר שבירך לבטלה. אולם לדעת האשל אברהם מבוטשאטש, איין זו אלא מידת חסידות, שלא להתמהמה, כדי שלא ישכח לאומרו, וכדי שיהיה ניכר שאומר זאת בקשר לברכה לבטלה; אולם, בדיעבד, יכול לומר 'ברוך שם' אף לאחר זמן. וכן כתב המנחת יצחק בשם כמה אחרונים. וכן דעת הגר"מ פיינשטיין זצ"ל. ולדעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל, יכול לומר 'ברוך שם' רק כל זמן שעוסק באותו ענין, אך משסיים, אין כל תועלת באמירתו. והקצות השולחן כתב, שלכתחילה יש לאומרו בתוך כדי דיבור, ובדיעבד יכול לאומרו אף לאחר מכן.
האם צריך לענות 'אמן' למי שמתפלל שמונה עשרה בקול רם? והאם מותר לענות לברכה ששומעים באמצעות רמקול?
את הפסוק בפרשת האזינו: "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ", דרשו חכמינו ז"ל: אמר להם משה לישראל, כשאני מברך ומזכיר שם השי"ת, אתם הבו גודל לאלקינו בעניית 'אמן'.
והשומע ברכה באמצע לימוד תורה, או באמצע התפילה, ואם יענה אמן יפריע לו הדבר ללימודו או לתפילתו – הורה הגר"ש וואזנר זצ"ל, שאינו מחויב לענות אמן. וכן הורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שהלומד תורה ושומע שמברכים ברכות השחר, אינו חייב להפסיק באמצע הלימוד ולענות אמן. ומי שיש בפיו דבר מאכל ושומע ברכה – כתב האור לציון, שרשאי לענות אמן.
והמתפלל שמונה עשרה בקול הנשמע לאוזני העומדים סביבו – בשו"ת יגל יעקב כתב, שבתוך ארבע אמות של המתפלל, ניתן לענות אמן על ברכותיו, משום שמצד הדין אין איסור בדבר שיישמע קולו בתוך ארבע אמות. אולם, לדעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל והגר"ש וואזנר זצ"ל, מאחר ושינה מתקנת חז"ל להתפלל בלחש, אין לענות אמן אחריו, ואף אם הוא אנוס בדבר.
ועוד בענין עניית 'אמן': חובת עניית אמן היא אף כשלא שמע את הברכה כלל, וכגון ששומע שאחרים עונים אמן ועונה יחד עמהם, ובתנאי שיֵדע על איזו ברכה הוא עונה. ולדעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל, הדברים אמורים רק באופן שהמברך והעונה אמן סמוכים זה לזה; ואף אם אינם במקום אחד ממש, וכגון ששומע מבעד לחלון שעונים אמן, ויודע באיזו ברכה מדובר, ועונה עמהם אמן. אולם, כאשר השומע עומד במרחק מהמברך, ואין לו כל שייכות עמו, אינו רשאי לענות אמן. ועל פי זה הורה, שהשומע ברכה באמצעות רמקול מפי אדם העומד במקום רחוק, למרות שיודע מהי הברכה ומתי היא מסתיימת, אינו רשאי לענות אמן, משום שאינו שומע את קול המברך, אלא את קול הרמקול.
אולם, לדעת החזון איש, יתכן ששמיעה באמצעות רמקול נחשבת כשמיעת קול המברך עצמו. ודעת האגרות משה שאכן שמיעה באמצעות רמקול נחשבת כשמיעת קול המברך עצמו. ולדעה זו, מותר לענות לברכה הנשמעת באמצעות רמקול גם כאשר המברך והשומע רחוקים זה מזה.