מספר שמריהו ינקלביץ (שם בדוי): יש לי שלושה ילדים, זרע ברך ה' שלחתי אותם לתלמוד תורה מסוים, מתוך מחשבה שהמוסד הזה מתאים להם, אולם עם הזמן התברר שאין זה כך.
רוחות זרות נושבות באותו מוסד, ילדים מכל הסוגים והרמות לומדים בו, ואני חששתי מאוד שילדיי יושפעו לרעה. ישבתי עם נוות ביתי וחשבנו מה לעשות. עובדה חברה לחברתה, הצפנו את הקשיים והחששות בזה אחר זה, והמסקנה הייתה ברורה: עלינו להעביר את ילדינו לתלמוד תורה בסגנון שמור יותר, ובמהירות האפשרית. התלמוד תורה שבחרנו הוא מעולה במיוחד. לומדים בו ילדים מהמשפחות הכי טובות ושמורות. "חברים כאלו אני רוצה לילדים שלנו", הביעה אשתי את משאלתה, "כדי שגם ילדינו יגדלו כמוהם". הסכמתי. היינו תמימי דעים בקשר למקום הלימוד של הילדים. רק בעיה 'קטנה' נותרה: המנהל של התלמוד תורה עדיין לא הודיע שהם התקבלו…
אנחנו משפחה צעירה, לא מוכרת, לא שייכת לחוג המוצהר של הלומדים באותו תלמוד תורה. מה הסיכוי שיסכימו לקבל אליו את שלושת ילדינו, וזאת בשעה שכעת הם לומדים במוסד שאינו לרוחם? ידעתי שבדרך הטבע אין לכך סיכוי, ועל כן פניתי ישירות למנהל הראשי – הקב"ה המלמד תורה לעמו ישראל. נסעתי להר המנוחות. והתפללתי על יד הציון של מורי ורבי זצ"ל. ביקשתי מהקב"ה שירחם עליי ועל זרעי, שכן לעשות רצונו חפצתי, לחנך את הבנים אשר חונן אותי, לעובדו וללמוד את תורתו הקדושה בטהרה, בדרך ישראל סבא. התחננתי שילדיי יתקבלו בקלות לתלמוד התורה שבו חפצתי, ואחרי שעה ארוכה חזרתי הביתה, מוכן ומזומן להשתדלות הבאה – הטלפון למנהל.
למחרת התקשרתי לתלמוד תורה וביקשתי את המנהל. "מה רצונכם? הוא שאל בכבוד.
"שמי ינקלביץ, ואני רוצה להעביר את שלושת הבנים שלי לתלמוד התורה שלכם".
המנהל ענה, "בסדר גמור. בשמחה רבה. אני מחכה לך במשרד". הגעתי למשרד. המנהל שאל אותי מהו הגיל המדויק של כל ילד, והודיע: "הילד הזה ישובץ בכיתה של הרב כהן, זה בכיתה של הרב לוי, וזה בכיתה של הרב ישראלי". השיחה הסתיימה, ומשאלת ליבי הפכה לעובדה – ממחר הילדים הולכים ללמוד בתלמוד התורה שכל כך רצינו. נדהמתי לגמרי ממהלך העניינים. זה היה לי מוזר מאוד, שהמנהל אפילו לא קרא לנו לריאיון, לא ביקש לראות את הילדים ולא לבחון אותם. אבל כידוע, כשמשהו נתקע שואלים "למה", לא כן כשדברים טובים קורים. אף פעם לא שמעתי מישהו אומר, 'אני לא מבין למה ה' עשה לי את זה, למה אני מצליח ומרוויח את פרנסתי ברווח', או 'למה הילדים שלי מביאים מבחנים עם ציון שבין תשעים למאה? אנשים מתעוררים לשאול רק כשמשהו לא מצליח להם.
הודיתי לה', ואת השאלות שבכל זאת התעוררו בליבי, השתקתי במהירות. נותנים לך – קח. אל תשאל שאלות.
עברו כמה ימים, ואז נודע לי איך החליקו ילדיי אל המוסד המבוקש. כעבור כשבוע מאז שילדיי נכנסו לתלמוד תורה, התקבל במשרד טלפון. "שלום, מדבר ינקלביץ, אני רוצה להכניס את ילדיי לתלמוד תורה".
"הכיתות מלאות", אמרו לו. "וגם לא שייך לקבל ילדים באמצע השנה".
"אבל הרב הנגיד אמר לי שהוא דיבר אתכם וקיבל את הסכמתכם"…
התברר שאחד מהתורמים הגדולים של המוסד דיבר בעד ינקלביץ זה, וביקש שיכניסו את בניו לתלמוד תורה. כאשר התקשרתי, המנהל חשב שאני הוא הינקלביץ המדובר. לא עלה בדעתו שאני סתם ינקלביץ, והוא הכניס את ילדיי למוסד לאור בקשתו של הנדיב! הייתה זו השגחה פרטית מופלאה, שאני התקשרתי אחרי ההמלצה של הנדיב, ולפני שינקלביץ בעצמו התקשר. בסופו של דבר נכנסו גם ילדיו של ינקלביץ המיוחס למוסד. אולם אני שואל אתכם, הייתכן שיש דבר כזה 'סתם יהודי? הוא בטח בהמלצתו של העשיר, שעם כל הכבוד, הוא רק בן אדם, ואילו אני בטחתי במי שהכול שלו, התפללתי אליו וביקשתי רק ממנו, והנה, פרוטקציה כמו זו שהקב"ה בעצמו עושה, אף אחד לא יכול לעשות.
(עלון 'השגחה פרטית' תצוה – כי תשא תשפ"ד)