יעקב א. לוסטיגמן
לפני כמה שבועות הובא בעלונו של הרב חנניה צ'ולק שליט"א בגליון לקראת שבת , אודות השאלה אם יש חשש איסור כשאדם שאינו כהן מברך את בנו או תלמידו וכדו' בהנחת שתי הידיים על הראש.
הרב צ'ולק מביא בשם 'סידור הגר"א', שם מובא שאסור לברך בשתי ידיים, לבד ממי שהוא כהן. כמו כן הוא מביא בשם ה'תורה תמימה' בפר' נשא קל"א, שהגר"א מוילנא בירך את רי"ח לנדא (מו"ץ דוילנא) בחופתו, והניח ידו אחת על ראשו בעת הברכה, ואמר שלא מצינו ברכה בשתי ידיים רק לכהנים, וכן כתב בסידור האר"י דיש לברך רק ביד אחת.
בעקבות כך קיבלנו פניה מהג"ר יהושע יוסף יצחק אייזנבך שליט"א, מרביץ תורה זה רבות בשנים בבית המדרש 'זכרון משה' בעיה"ק ירושלים, שהעיר בעניין זה הערה מעניינת מאוד והפנה אותנו לקטע נפלא בספר שנקרא 'מעשה אלפס', מאת הרב בן ציון אלפס, מגאוני הדורות הקודמים, איש רב פעלים לתורה ולתפילה אשר נולד בשנת תרי"א, וכתב את ספרו 'מעשה אלפס' כשהיה כבן תשעים, ובו העלה זכירונות רבים משנות ילדותו וממהלך חייו.
בפרקו הראשון של הספר, מעיד הרב אלפס מה ששמע בעצמו מפיו של רבי יחזקאל לנדא רבה של וילנט, שלכאורה עליו מדבר ה'תורה תמימה', וכך הוא מספר:
"כשהייתי בן עשר דרנו בחדר אצל אחד שהיה לו סבא זקן שהיה מכיר את הגאון רבנו אליהו מווילנא זצ“ל, ונהניתי מאד בשעה שאבי ז”ל ישב אצלו לשמוע ספורים מהגר“א, וכאשר אחרי נשואי קבעתי מקומי ללמוד ולהתפלל בקלויז הגר”א, הכרתי שם זקן אחד שהיה חתן הגאון ר' אברהם (בעל מעלות התורה) אחי הגר“א.
"וכן הכרתי את הגאון ר' יחזקאל לנדא אב”ד דווילנא שכאשר נעשה חתן הביא אותו מחותנו בשבת לפני הגר“א שיברך אותו, והגר”א ז“ל ישב בסעודה שניה של שבת ואכל את הקוגל, והחתן היה מלובש בשטריימיל ורצה הגאון להניח ידיו על ראש החתן לברכו ונסוג החתן לאחוריו שלא ישמין הגאון את השטריימיל בידיו השמנות (המשומנות) מהפשטידא, והניח הגר”א ידו אחת על השטריימיל וברכו, והאריך ימים ולמד עד יומו האחרון בלי משקפים.
והצטער רבי יחזקאל לנדא כל ימיו, על קטנות המוח שלו שהוקיר את השטריימיל יותר מידיו של הגר“א, וכל הסיפורים ששמעתי אודות הגר”א ור' זלמ’לע תלמידו אחי ר' חיים מוולאזין, כתבתים כולם במחברתי הראשונה “אבן שלמה” עיין שם וינעם לך.
בהמשך דבריו מוציא הרב אלפס מוסר השכל חשוב מאוד מהסיפור הזה, ונביאינו בלשונו הנפלאה: וכאשר הייתי לאיש ונזכרתי בהספור הזה עלה ברעיוני רעיון מוסרי: אם כל כך יקר בעיני לשמוע מפי זקן שהכיר את הגר"א, מה היה, לו היה ביכולתי לשמוע מפי זקן שהכיר את משה רבינו, ומשה רבינו שם בפיו דברים נעימים שימסרם לי, כמה היתה שמחתי גדולה עד שתלאה כל עט לספר! ואם כן למה לא נתבונן בעת שאנחנו מביאים על השמים והארץ, שהם הכירו את משה רבנו, ומשה רבנו דבר עמהם ומסר להם דברים נעימים שימסרו לנו בשמו, ומה הם הדברים “יערוף כמטר לקחי” זהו שאני (משה) אומר בפניכם (שתמסרו לישראל) תורה שנתתי לישראל שהיא חיים לעולם כאשר יערפו השמים טל ומטר כו' כמה לנו להטות אזן ולשמוע בחרדת קודש דברים נעימים שמסר להם משה למוסרם לנו…".
אכן ההערה של הרב אייזנבך מעניינת מאוד. לכאורה הוא מביא עדות שמעיד מי ששמע מפיו של בעל המעשה את ההסבר המלא להנהגתו של רבינו הגר"א, ולא כפי שפירש את מעשיו ב'תורה תמימה'. ואם כן, אין לנו שום ראיה שהגר"א היה מונע את עצמו מלברך אנשים בשתי ידיים, אף שלא היה כהן.
אלא שישאל השואל, מי יאמר לנו שמדובר באותו אדם. ה'תורה תמימה' מדבר על 'רי"ח לנדא' – אולי הכוונה לרבי יוסף חיים, או רבי יצחק חנוך או כל שם אחר שיכול להסתדר עם ראשי התיבות הללו, ואילו ה'מעשה אלפס' מדבר על רבי יחזקאל לנדא.
אבל נראה שאכן כטענתו של הרב אייזנבך, מדובר באותו אדם, שכן רבי יחזקאל לנדא היה רבה של וילנא, אף שלא הוכתר בתואר זה באופן רשמי, (אולי לכן כינה אותו ה'תורה תמימה' מו"ץ דווילנא, ולא 'מרא דאתרא' וכדו'), ובפשטות הכינוי 'רי"ח' הוא קיצור ל'רבי יחזקאל'. מה גם שהגילאים מתאימים, שכן רבי יחזקאל לנדא נולד בשנת תקל"ט, והיה כבן 19 בפטירתו של הגר"א בשנת תקנ"ח.
ואכן האריך רבי יחקאל לנדא ימים עד לגיל 91, ונפטר בשנת תר"ל, כשהרב בעל ה'מעשה אלפס' כבר היה בעצמו כבן 19…
אגב גררא, מציין הרב אייזנבך בשיחה עמנו שני נושאים מעניינים נוספים שעולים מתוך הסיפור שציטטנו מתוך ה'מעשה אלפס'.
"מוכח מכאן שהגר"א נהג לאכול את הקוגל בידיו, ולא במזלג", הוא מעיר, "ולכן היו ידיו משומנות, ואכן ידוע הדבר שמנהג ישראל מקדמת דנא היה לאכול עם הידיים ולא עם מזלג, ורך מאכלים נוזליים היו אוכלים עם כף".
בעניין זה נכתבו כמה וכמה מאמרים שראו אור בכתובים, ובהם הובאו מנהגים שונים סביב שאלת השימוש במזלג.
אחת הראיות החזקות ביותר שמביאים המתנגדים לשימוש במזלג מקורה ב'רבינו חננאל' (בבא מציעא כ"ה) בפירושו על המילה 'המנק', שמתאר את הכלי הזה במילים הבאות: "כלי שיש בו שני ראשים, כגון המזלג שיש לו ג' שינים, ודרך בני יוון להחזיק חתיכת הבשר ולחתוך עם הסכין ולאכול, ונוטל זה שחתך ונותנו לתוך פיו ואין ידיו נוגעות בבשר כלל מפני הזוהמה".
מכאן ניתן להסיק שהאכילה באופן שאינו מלכלך את הידיים היא מנהג של 'בני יוון'.
(מעניין לציין שבק"ק טאלנא היתה הקפדה שלא לאכול קוגל עם הידיים, אלא דווקא בכף או במזלג) מפני חשיבותו של מאכל זה, שצריכים להיות בדרגה גבוהה מאוד ורק מי שהוא טהור מכל שמץ של חטא ואשמה ועוון יכול לגעת בידיו בקוגל).
ועוד יש הרבה להאריך בענין זה.
הנושא הנוסף שעליו מבקש הרב אייזנבך להאיר, הוא עניין חבישת השטריימל. מהמעשה המובא לעיל נמצאנו למדים שהשטריימל היה לבוש שגרתי בווילנא הליטאית, ולא היה נחלת חלקם של רבנים בלבד וכדו', שהרי הגר"י לנדא חבש אותו כבר לחתונתו.
ובהקשר זה מצטט הרב אייזנבך קטע מעניין מעוד שמובא בהלכות תשעה באב ב'ערוך השולחן', אותו חיבר כידוע רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין זצ"ל, אביו של רבי ברוך הלוי אפשטיין, בעל ה'תורה תמימה' אותו הזכרנו קודם לכן.
ה'ערוך השולחן' מתייחס לנושא של חבישת השטריימל, בהלכות בסימן תקנ"א סעיף י"א, אבל כדי להבין את דבריו נצטט גם את סעיף י' המתייחס לשאלה מה הם הבגדים שנכון ללבוש ב'שבת חזון', האם בכדי חול או בגדי שבת.
"כתב רבינו הרמ"א בסעיף א: דאפילו בשבת של חזון – אין מחליפין בגדי שבת, רק הכתונת לבד. ומותר אפילו חל תשעה באב בשבת. והמחמיר בזה אינו אלא טועה, דכתונת אינו אלא מפני הזיעה. אבל פורשין פרוכת של שבת, אם לא שאירע שבת בתשעה באב ונדחה, דאז אין פורשין גם פרוכת של שבת. והמפות והמכסאות – דינן כפרוכת. ורק מי שיש לו נשואין בשבת נחמו – מותר לו ללבוש בגדי שבת בשבת חזון. אבל בגדים חדשים – אסור אפילו לחתן. וגם אבי החתן יכול ללבוש בגד עליון של שבת לכבוד החתן, וכן עשה מהרי"ל.
עם זאת, ה'ערוך השולחן' מבאר שבזמנו כבר לא נהגו כמנהג הרמ"א, והיו מחליפים את לבגדי שבת, וכך הוא כותב בסעיף י"א:
ודע שאצלינו יש שנים או שלושה דורות שאין נוהגין כמנהג הזה בשבת חזון, אלא לובשין כל בגדי שבת. וגדולי הדור שהיו אז הנהיגו כן, באמרם שזהו (שהולכים בשבת עם בגדי חול) כמראים אבילות בשבת בפרהסיא. ולכן אפילו בשבת שחל בו תשעה באב ונדחה – אנו לובשין בגדי שבת מטעם זה. ולכן בימינו אלה, כמעט נשכח הדבר שאין ללבוש בגדי שבת בשבת חזון.
ותמוה אצלי דבר זה, דאטו קדמונינו לא ידעו זה (שאין אבילות בפרהסיא בשבת)? ועם כל זה נהגו בזה, אף שאינו כן מדינא; ואיך נבטל מנהגם?
ולכן נראה לעניות דעתי דזה תלוי באופן ההלבשה. דאצל הקדמונים היתה הלבשת שבת וחול שווים בדמותם ובתמונתם, אלא שההפרש היה בין סחורה יקרה ובין סחורה פשוטה, ולא היה ההפרש ניכר כל כך, שהרי עניים גם בשבת יוצאין בסחורה פשוטה. ולכן הנהיגו ללבוש בגדי חול.
מה שאין כן זה כמה דורות מקודם, שבשבת היתה תמונה אחרת לגמרי להבגדים, בין עני בין עשיר. כמו שבחול היו נושאין כובע של קלאפי"ן, ובשבת שטריימי"ל. וכן שארי בגדים – היה ניכר לכל שזה בגד חול, כמו קיטאי"י, וזה בגד שבת, כמו של משי לעשיר, ומשי פשוט לעני. ולפיכך הנהיגו הגדולים שלא לנהוג מנהג זה, מפני שההפרש ניכר הרבה, והוי כאבילות בשבת.
ולכן אני אומר דבזמנינו זה, שעל פי פקודת המלכות כבר החלפנו תמונת הבגדים (ששוב פסקו מלחבוש שטריימל בשבת על פי גזירת המלכות), ושבת וחול תמונה אחת להן, אלא שההפרש בין זול ליוקר – וודאי נכון לקיים מנהג הקדמונים.
תשואות חן חן, להג"ר יהושע יוסף יצחק אייזנבך שליט"א, על הציטוטים והמקורות אליהם הפנה אותנו, ובזכותו זכינו להביא את הדברים הנפלאים הללו, תעמוד לו זכות זיכוי הרבים ואיריל ימים בהרבצת תורה מתוך בריות גופא ונהורא מעליא.