"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"
המגיד הק' מקאזניץ זיע"א ב'עבודת ישראל' שכנסת ישראל והקב"ה הם כביכול שני חצאים. הקרבה ביניהם היא באופן החזק ביותר, וכיון שכן, אין לו ליהודי ברירה אלא לעבוד את ה', כי אם אינו עובד אותו, הריחוק הוא נורא ואיום.
ראיתי בספר שערי אמונה להגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל. כששני אנשים זרים מתקוטטים, הגם שבוודאי אין נעים להם, מכל מקום אין האש המחלוקת גדולה כל-כך, אך כששני אנשים קרובים מתקוטטים, אז האש מתלהטת והופכת למדורה גדולה שלהבותיה אוכלות כל חלקה טובה. יכולים לראות אחים שמתקוטטים, או בני זוג שחבילתם התפרקה, ה' ירחם! איזו שנאה עוברת ביניהם, ואיזה מעשים אכזריים הם יכולים לעשות זה לזה.
הוא מביא שם שבזמנו של ה’חתם סופר’ זצוק"ל נעשה שידוך מפורסם בין שתי משפחות חשובות בישראל ונקבע זמן כלולות החתן והכלה, ובהגיע הזמן, באו כולם ממרחקים להשתתף עמהם בשמחתם, אולם רגעים אחדים לפני יציאתם לחופה, הגיעו שני עדים כשרים והעידו שהחתן פסול ואסור לבוא בקהל. החופה בטלה והצער גדול היה עד מאוד. שלחו לשאול את גדולי הדור כדת מה לעשות, וכשהגיעה השאלה אל ה’חתם סופר’, ביקש לדעת האם העדים קרובים אל החתן.
יצאו לברר ונודע שהם באמת קרובים אל החתן ופסולים לעדות והחתן עומד בחזקת כשרות. וכשנודע הדבר לחותנו הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל, יצא מכליו, ואף התבטא שרוח הקודש נזרקה מפי חתנו. וכששמע על כך ה’חתם סופר’, אמר: לא היה זה רוח הקודש, אך אמרתי מי הם אלה שיכולים להתאכזר כל-כך על יהודי? הלא הם ידעו שהוא הולך להקים את ביתו עם אשה כשרה, כי הדבר היה מפורסם בכל הגלילות וכולם נהרו אל החתונה, ואם הוא כדבריהם שהחתן אסור לבוא בקהל, מדוע באו דווקא ברגע האחרון? מדוע לא באו עד עכשיו? אין זה אלא שרצו לנקום בו. ואם יכלו להגיע למדה כזו של אכזריות, מוכרח להיות שהם קרובים.
הוא הולך ומגלה בראש כל חוצות סודות אישיים שהוא יודע עליו
כעת נבאר מדוע זה באמת כך. הנה כשני אנשים זרים מתקוטטים, הגם שיש ביניכם פירוד לבבות, יש גבול למידת השנאה והכעס שמתעוררת בהם. לעומת כן, כשמדובר בשני אנשים קרובים, שאז כל אחד מרגיש שהשני בגד בו. כל אחד אומר לשני בלבו: נתתי בך אמון, ומצד הטבע, לא די שלא היית צריך להתקוטט אתי, אלא הייתי צריך אף למסור את נפשך בשבילי. מצד השייכות בינינו, הייתי צריך לצאת מן הדרך בשבילי. כל אחד מצפה היה במוחו ובעיקר בלבו שהשני יסייע לו ויתמוך בו, ועכשיו שהוא רואה שאינו כן, אלא הוא מתקוטט עמו ופועל כנגדו… והעוולה מבחינתו היא פי אלף.
זוהי הסיבה שאם נודע לו לאחד שידידו הקרוב אליו ביותר מנתק את הקשר אתו, פעמים שכדי לנקום בו, הוא הולך ומגלה בראש כל חוצות סודות אישיים שהוא יודע עליו. מה הפשט? הוא לא מצא נשק אחר? האם הוא התבונן בשיקול הדעת איך לנקום בו והגיע למסקנא שזהו הנשק הטוב ביותר? לא ולא! אלא יצר טבעי, הוא מרגיש שחבירו בגד בו. ואע"פ שחבירו לא עשה לו כדבר הזה, ורק התנתק ממנו כי הרגיש שאין הקשר מטיב עמו, מכל מקום הוא מרגיש כך.
כדאי לדעת מזה שתחושה זו היא תחושה קשה ביותר, כי כשיודעים להגדיר זאת, יכולים לעזור את מי שזקוק לעזרה בענין זה. עליך להבין שכאשר יש שני אחים שהאחד פועל בדבר מה כנגד השני, הלה אומר בלבו: "איך הוא עושה לי כזאת? הלא אחיו אני! מה, הוא לא קולט עד כמה הוא מצער אותי?! וכיון שכן, קשה לו מאוד לסלוח לו. נפשו אינה יכולה להבין מדוע אחיו עושה לו את העוולה, ואע"פ שהעוולה כשלעצמה אינה גדולה כל-כך, לא העוולה כואבת לו, אלא הבגידה, ודי לו בכך שהוא חושב לעשות לו את העוולה.
כך הוא לגבי בני זוג שהתפרדו, וכך הוא בין אב ובניו. הקב"ה אמר לדוד: "הנני מקים לך רעה מתוך ביתך", והסוף היה שהתמרד כנגדו אבשלום בנו. כשבנו של אדם קם עליו לרודפו, הוא כאב גדול ביותר מחמת כך.
עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו
ולענייננו, הקב"ה לוקח אותנו אל הר סיני ואומר לנו שהיסוד הראשון שעליו בנוי כל התורה והמצוות הוא שיש לנו קירבה. אני רוצה לעשות אתכם לעם סגולה, אבל תחילה עליכם לדעת שיש לנו שייכות מיוחדת. אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. הייתי אתך כשהתייסרת בגלות מצרים, עכשיו קח בחשבון שאם אתה כיהודי לא תשמע לדברי וביום מן הימים תאמר אין לי כח לעשות עכשיו את המוטל עלי, או אין לי כח לשמור עכשיו את השבת, ייחשב לך הדבר כבגידה. מציאות היא, מה לעשות? מציאות שיש בינינו קירבה, ואם אתה פועל כנגדי, אתה נחשב כך.
הוא מתלונן על המגיד שיעור שאינו אוהב אותו
פעמים שההורים רואים שבנם עצוב וזקוק לעזרה ושולחים אותו למומחה, ושם אצל המומחה הוא יושב ומתלונן על הוריו והנה הוא מלא טענות על אביו ועל אמו. ויש שההורים תמהים ושואלים: "איזה עוול עשינו לו שהוא מלא טענות כרימון עלינו?". וכן הדבר מצוי אצל תלמיד בישיבה קטנה מול המגיד שיעור שלו. הוא מתלונן על המגיד שיעור שאינו אוהב אותו. מהיכן אתה יודע שאינו אוהב אותך? הוא מתרעם עליך? "לא! אבל תמיד הוא מסתכל על אחרים ולא עלי ונותן לאחרים לענות ולא לי".
ומה מתברר בסוף? בסוף מתברר שדברים של מה בכך מתפרשים אצל הילד כמלחמה, ובגלל כן הוא מחזיר מלחמה. וכשמדברים עם המגיד שיעור, המגיד שיעור מתחלחל לשמוע במה הבחור מאשים אותו. הוא שואל: "אני?! אני שונא אותו?!". הוא לא מבין אפילו במה מדובר. "מעולם לא הרמתי עליו את קולי ומעולם לא חשבתי עליו רע. אם הוא חושב שאינני מסתכל עליו מספיק, אקפיד להסתכל עליו יותר".
הדבר מצוי עד מאוד, וסיבת הדבר, כי מערכת הקשר של הרב והתלמיד צריכה להיות בנויה על קירבה, כמו שאמרו חז"ל שאם התלמיד אינו מצליח בלימודו, אין זה אלא מפני שרבו אינו מסביר לו פנים. וכן מערכת הקשר של האב ובנו צריכה להיות בנויה על זה. באופן טבעי מצפה הבן לקירבה. הוא רוצה את הקירבה, הוא זקוק לה, וכך זה צריך להיות.
אפשר לראות איך החסידים אצל רבם מתפעלים מחצי חיוך שקיבלו ממנו. יש שהחסיד מדמיין שרבו אמר לו משהו או קרץ לו בעינו, ומתהלך בגלל כן כמאושר שבעולם. הוא זקוק כל-כך אל הקירבה. ואם קורה ההיפך מזה, זה כל-כך כואב לו. אפשר לחשוב מה רבו כבר אמר לו, אבל הכאב הוא כאב עצום.
מדוע הוא נפגע? כי אביו לא הסתכל עליו
ויסוד הדבר, כי מערכת הרב והתלמיד כמו מערכת האב והבן בנויה על קירבה, ועכשיו כשהאב מגיע לביתו לאחר יום עמוס, אע"פ שאינו צועק ואינו מעמיד פנים זועפות, אבל הוא טרוד בעניניו, הבן נפגע עד עמקי נשמתו. מדוע הוא נפגע? כי אביו לא הסתכל עליו. זה דבר פלאי. האב מתפלא – "מה כבר קרה? לא הסתכלתי עליך? מחר אסתכל עליך בלי נדר". אבל הילד פגוע, כי הוא אומר בלבו: "באופן טבעי הייתי צריך לקבל ממך יחס של קירבה, ועכשיו נגזר עלי להיות תובע בפה ואתה עוד מסתכל עלי כעל משוגע. אתה יודע מה? איני צריך את קרבתך. לך מכאן! איני רוצה להכירך".
לא תמיד הילד מבטא את כל זה באותיות, אבל השורש אחד הוא, הילד באופן טבעי תלוי באביו, וכשאינו מקבל ממנו יחס, הוא מרגיש שבגדו בו. יש לכם מושג כמה ילדים בוכים? כאלה בכיות! כאלה קולות! – "לאבי לא אכפת ממני, לאמי לא אכפת ממני. הם מתייחסים אלי כאל נטע זר". חוסר היחס מתפרש אצל הילד כך, ובמידה מסוימת, זה נכון, כי כך הקב"ה סידר את הבריאה שתהיה קירבה בין אב ובן, וכשאין הוא מבטא בפניו את קרבתו, הוא בוגד בו.
הנה דברים הרבה בשולחן ערוך וכל שכן בהשקפת התורה, עיקר פסולם הוא מפני שאין האדם זוכר שיש אלוקים בעולם. לא תמיד אני יכול להראות לך מה האיסור, אבל הצרה הגדולה ביותר היא שאתה מתנהג כאילו אין אלוקים בעולם. זכור את השי”ת, תחשוב עליו, וכשקורה לך איזה דבר, דבר אתו. הן כך כתב הרמ"א מיד בתחילת השולחן ערוך שכל ענין הצניעות בנוי על זה. האדם יודע שהקב"ה נמצא אתו וממילא הוא מדבר בהתאם ומתנהג בהתאם. הקב"ה אומר: אם אתה נמצא במצב כזה, אנו קרובים, וכיון שאנו קרובים, אע"פ שקורה לך איזה מכשול, אנו מסתדרים. אדרבה! אני עוזר לך. אבל אם אתה מתנהג אלי בקרירות, אתה בוגד בי ואין לך עוון גדול מזה. זוהי ההקדמה לעשרת הדברות. גש לכל מצוה מתוך הכרה זו שאתה קרוב מאוד אל ה' ועליך לעשות הכל כדי לחזק את הקרבה ולהיזהר מלפגוע בה.
ועוד נקודה אחת: יש שהאדם צריך לעשות החלטה שיתכן שתכאיב לזולתו, אבל היא החלטה מוצדקת. למשל, הוא רוצה לחתן באותו ערב שחבירו בקהילה מחתן בו. הוא אומר: "לא נורא! החתנים לומדים כל אחד בישיבה אחרת ויהיה לשניהם מספיק חברים", אבל יתכן שלשני זה יכאב קצת. הנה ביטוי יש שנשמע מפי אנשים עומדים בפני בחירה כגון דא: "למישהו אחר הייתי עושה את זה, אבל לפלוני איני יכול. הלא הוא ידידי הקרוב ביותר! אינני יכול לעשות לו את זה על אף שהצדק אתי".
הקב"ה רוצה שהאדם יגיע אל ההכרה שיאמר בלבו: אם מותר או אסור, איני יודע, אבל איני יכול לעשות את זה. הקב"ה הוציא אותי מארץ מצרים ועשה לי כל-כך הרבה טובות מעודי ועד עצם היום הזה, איך אוכל לעשות לו דבר כזה? למישהו אחר הייתי עושה את זה, לא לריבונו של עולם.
(קטעים מלוקטים שנערכו לפי הבנת העורך, מתוך שיחה נרחבת. יום שני פרשת יתרו תשפ"ד – בהוצאת מכון 'הבינני')