ישנם שני אמוראים בשם 'זעירי' והיו דור אחר דור – בדור הראשון והשני לאמוראים
זעירי (א)
אמורא ארץ ישראל / בבל והיה דור ראשון לאמוראים, תלמידו של רבי חייא הגדול. זעירי למד בצעירותו בארץ ישראל אצל רבי חייא הגדול, יחד עם חבירו רב, הוא נשאר בארץ ישראל גם לאחר שרב ירד לבבל. הוא היה גם חבירו של רבי ינאי (ראה מנחות ט, ב). זעירי נהג לכתוב בפנקסו אח ההלכות והמאמרים ששמע מרבו רבי חייא. וכן את המשא ומתן שהיה לו עמו בעניינים אלו (ראה שבח קנו, א).
לאחר זמן, ירד זעירי לבבל, והרביץ שם תורה. מכיון שהוא למד תורה אצל גדולי הדור שבארץ ישראל, היה בידו למסור לחכמי בבל את דעותיהם ופסקי הלכותיהם של חכמי ארץ ישראל בעניינים שונים. בגמרא מובא מקרה כזה: כשבא זעירי מארץ ישראל לבבל אמר לבני הישיבה: החכמים ביטלו את חיוב נטילת ידיים. כלומר, אף על פי שיש חיוב ליטול ידים לפני התפילה, סברו חכמי ארץ ישראל, שאם כבר הגיע זמן תפילה, אסור לאדם לחזר אחר מים, אלא יקנח את ידיו בצרור או בעץ או בכל דבר שמנקה, ויתפלל מיד (ראה ברכות כב, א; ראה עוד שם סו, א).
בבבל למדו אצלו גדולי תלמידיהם של רב ושמואל. ביניהם: רב יהודה, רב גידל ורב חסדא. נראה שתלמידו המובהק היה רב חייא בר אשי (ראה שבת קט. א; שם קמ, א; יומא עו, ב), שהיה אף הוא מחשובי תלמידי רב (ראה ברכות יא, ב, ועוד).
מעשים מיוחדים
בגמרא מובאים שני מעשים – שאינם מדרך טבעו של עולם – שאירעו עם זעירי. זעירי היה רגיל להפקיד מעות אצל בעלת הבית שלו. פעם אחת, עד שחזר מבית המדרש מתה אשה זו, ולא ידע זעירי היכן החביאה את מעותיו. הלך ל'חצר מוות' [בית הקברות, רש״י שם] שבו נקברה, ושאל את נשמתה היכן נמצא הכסף? היא אמרה לו היכן לחפשו, והוסיפה וסיפרה לו על אשה אחרת שעומדת למות למחרת (ברכות יח, ב). פעם אחרת, הוזמן זעירי לעיר אלכסנדריה של מצרים שהיתה ידועה כעיר מלאה במכשפים. הוא קנה שם חמור, בלא שידע שהחמור נוצר על ידי כישוף. כשהגיע לנהר להשקותו מים, פג הכישוף [כמו כל דבר מכושף שבא במגע עם מים חיים] והחמור הפך לקרש של גשר. כשחזר זעירי למוכרים וביקש שיחזירו לו את כספו, אמרו לו: ״אם לא היית האדם הגדול זעירי, לא היינו מחזירים לך את כספך. שכן האם יש מי שקונה דבר באלכסנדריה ואינו בודקו תחילה במים? (סנהדרין סו, ב).
זעירי (ב)
אמורא / בבל, ארץ ישראל והיה דור שני לאמוראים. עלה מבבל לארץ ישראל, ולבסוף חזר לבבל.
אמורא זה — הנקרא לפעמים גם רב זעירי – היה תלמידם של רב ושל רב כהנא הראשון בבבל. כשעלה לארץ ישראל למד אצל רבי חנינא [תלמידו של רבי], ואנו מוצאים שמסר הרבה שמועות בשמו. לאחר מכן נעשה תלמיד מובהק של רבי יוחנן בישיבתו בטבריה.
עם רבו רבי יוחנן
רבי יוחנן העריך מאד את תלמידו זעירי, עד שרצה להשיא לו את בתו. אולם זעירי לא רצה לשאת אותה [מפני שהיה בבלי, ויהודי בבל נחשבו מיוחסים יותר מיהודי ארץ ישראל]. והיה זעירי משתמט מרבי יוחנן מחמת כך. יום אחד הלכו רבי יוחנן וזעירי בדרך, והגיעו לשלולית גדולה של מים, הרכיב זעירי את רבי יוחנן על כתפיו והעבירו את השלולית. אמר לו רבי יוחנן בתרעומת: תורתנו כשרה עבורך [שהרי תלמידי אתה, ואתה משמש אותי כתלמיד מובהק המשמש את רבו]. ואילו בנותינו אינן כשרות עבורך? אולם הגמרא מצדיקה את סירובו של זעירי (קידושין עא, ב).
יושרו ונאמנותו
מהמעשה הבא ניתן ללמוד ער כמה היה זעירי מוערך בעיני גדולי חכמי ארץ ישראל ובעיני כל בני האדם. הגמרא מספרת שריש לקיש מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון נמנע מלדבר עם בני אדם בשוק, אפילו עם תלמידי חכמים. הטעם לכך היה, מפני שמי שריש לקיש היה מדבר עמו ברבים, היה נעשה בכך מוחזק לאדם נאמן והגון בכל מעשיו, עד כדי שהיו נותנים לו מעות לעשות בהם עסק ללא עדים [וריש לקיש לא רצה להיות אחראי על כך]. אולם זעירי היה יוצא מכלל זה, שמאחר שהיה ידוע ומפורסם לכל – הן ליהודים והן לנכרים ־־ כאדם ישר ונאמן בשלימות, היה ריש לקיש משוחח עמו ברבים (יומא ט, ב, על פי בן יהוידע שם).
לאחר תקופה חזר זעירי לבבל, ונעשה חבירו של רב נחמן. כמו כן. נעשה רבם של גדולי תלמידי רב הונא, ביניהם רבה ורב יוסף, ואפילו רבא בצעירותו למד אצלו. רבא אף הכריז ואמר: כל ברייתא שלא פירשה זעירי – אינה מפורשת כל צרכה (זבחים מג, ב).
(מבוא לתלמוד הוצאת ארטסקרול)