מאת: מענדי
ר' וועלוול, מנקיי הדעת שבירושלים עמד ליד דוכן הלוטו המיתולוגי ברחוב מאה שערים פינת חבקוק, וקנה כרטיס להגרלה הגדולה על לא פחות משמונים מיליון דולר, שאל אותו מאן דהוא, "ילמדנו רבינו מה יעשה מעכ"ת בשמונים מיליון דולר", ענה לו ר' וועלוול דבר ראשון נשלם לבעלי חובות, "נו, ומה עם השאר?" הקשה ההלך, "השאר שיחכו…" ענה לו ר' וועלוול בפיקחותו… (למתקשים בהבנת ההומור הירושלמי, הכוונה לשאר הבעלי חובות שיחכו ולא לשאר המיליונים שנותרו)
עוד מסופר על ר' וועלוול מיודענו, שכשהגיע בנו יוסל'ה לכיתה ד' בתלמוד תורה מאה שערים, והתחיל ללמוד בצהריים קצת לימודי חשבון, שאל אותו המלמד "אם אבא שלך לווה ממני אלף דולר, והוא החזיר לי בינתיים רק מאתיים כמה הוא עדיין חייב לי?" ענה יוסלה "כלום" חזר המלמד שוב על חידתו ויוסלה בשלו "כלום" אוי נו רגז המלמד "אינך יודע תרגיל פשוט בחשבון" ענה לו יוסל'ה בחכמת ילדי ירושלים "אני יודע חשבון אבל המלמד אינו מכיר את אבא שלי…"
נוהג היה ר' וועלוול לומר, אם אני פושט רגל הבנק פושט רגל, אני יכול לישון רגוע… כן היה שגור על לשונו הפתגם "כל הפושט יד אף פעם לא פושט רגל…"
(אז לפני שאתם כועסים על החינוך הקלוקל, תזכרו שזה רק בדיחות ירושלמיות של פעם..)
אני נזכרתי היום בחובות האגדיים של וועלוול הירושלמי בהקשר של חובות מסוג אחר, ה"חובות" של מרן ר' חיים קנייבסקי. שכידוע הגר"ח זצ"ל היה לו סדר לימודים יומיים על כל התורה כולה, במשך כל ימי חייו חוק בל יעבור, ואני הקטן רציתי לילך בדרכו וקבעתי לי "חוב" יומי בדף היומי בבלי, אך כמו בסיפור הידוע על (נדמה לי הגה"צ רבי יעקב גלינסקי) שבירך את הגר"ח זצ"ל "שיזכה לשנה הבאה לסיים שוב את כל התורה כולה" והגר"ח ענה לו "וכן למר" ואז בא בתלונה להגר"ח שהברכת הדיוט שלו התקיימה אך ברכת הרב לא התקיימה… אז כנ"ל גם אצלי החובות שלי לא שולמו בזמן ודמו יותר להלוואה שלא על מנת להחזיר, לווה ואינו משלם.
וכך הווה מעשה, לפני ארבע שנים בדיוק, בחודש טבת תש"פ התחילו רבבות אלפי ישראל בכל העולם כולו, את מחזור ה14 בלימוד הדף היומי בתלמוד בבלי, כמובן שגם אני הקטן הצטרפתי שהרי אין פורשין מן הציבור, ובפרט שהדף היומי אצלי זורם כבר בגנים המשפחתיים, סבא שלי מוסר שיעור בדף היומי כבר רבות בשנים, ואבא שלי יושב כל בוקר בשיעור וכבר סיים ש"ס כמה וכמה פעמים.
אבא שלי יהודי פשוט שעמל לפרנסתו בקושי, אך כל בוקר קם כ'ותיקין', כפירש"י "אנשים ענווים מחבבין מצווה" (ברכות ט: ) מתפלל שחרית בהנץ החמה, ומיד לאחר מכן מקשיב לשיעור הדף היומי למשך כשעה, ורק לאחר מכן מתפנה לעמל יומו, כמו"כ הוא מקפיד לסיים את יומו בערב בלימוד עם חברותא, אודה ואבוש שכשהייתי תלמיד בישיבה והייתה לי שאיפה כמובן לגדול לפחות כמו הראש ישיבה, חלפו לי בראש מחשבות קטנוניות שאני לא אגדל כמו אבי סוחר פשוט, אלא אני ארווה אותו מלא חפניים נחת. אך כשהתבגרתי קצת התחלתי להבין שרק בשביל להגיע למדרגתו של אבי להשכים קום כארי, להתפלל בתמימות ובכוונה, ללמוד דף היומי חוק בל יעבור, לאכול פת שחרית כהלכה, ואז לצאת למשא ומתן באמונה, דרוש שנים של עבודה קשה ומלחמה יומיומית עם היצר, ודי לי שאגיע למדרגה זו ואחר כך אלך לדרוש בגדולות ובנפלאות ממני.
היה אומר לי אבי: תראה את כל האנשים שהצליחו בחיים
למעשה לימד אותי שני כללים בסיסיים להצלחה בחיים, א' – להשכים קום בבוקר. "פוק חזי" היה אומר לי אבי, "ותראה שכל האנשים שהצליחו בחיים, לא משנה באיזה תחום, הם אנשים שקמים מוקדם. השעות הכי מנוצלות ביום זה שעות הבוקר. והשעות הכי מבולבלות ביום אלו שעות הערב המאוחרות" וכמובן שלקום מוקדם זה רק לאחר שהולכים לישון מוקדם, אבי היה דורש את הפסוק במשלי מהחכם מכל האדם "עד מתי עצל תשכב" – כלומר עד מתי העצל מתעכב בשעות הלילה, ולא הולך לישון, "תשכב", לך כבר לישון שתוכל לקום בבוקר לעבודת הבורא, שהיום הולך אחר הלילה…"
והכלל השני להצלחה בחיים אותו לימד אותי אבי הוא: "עקביות והתמדה", "אי אפשר לצמוח ולהתקדם בחיים בלי להתמיד במה שתעשה, לא משנה באיזה תחום" היה חוזר אבי ומשנן באוזניי. "כל הדברים שעושים הרבה רעש לזמן קצר חד פעמי לבסוף חולפים לבלי הכר כחלום יעוף, ומנגד הדברים הקטנים שהם ברצף ובהתמדה בסוף נשארים לדורות, ואפילו מים שחקו אבנים בטיפות קטנות אך רצופות". עוד היה אומר דבר פלאי "אין לי ספק שאפילו גוי להבדיל שיאכל כל ערב ארוחת ערב באותה שעה חוק בל יעבור רבות בשנים, הסדר והקביעות ישפיע רושם בנפשו לטובה, וכמובן שמידה טובה מרובה ת"ק פעמים".
אז אני חוזר אתכם לחודש טבת תש"פ בו התחלתי ללמוד עם עמך ישראל דף היומי במסכת ברכות, אך כמובן שהיצה"ר לא מצא חן בעיניו שיהודי מתחזק כך והתחילה המלחמה היומיומית, לא כל יום זכיתי לשלם את ה'חוב' שקיבלתי על עצמי, אך לפחות ניהלתי טבלה מסודרת שבו רשמתי לי בדיוק איזה דפים פספסתי, אולי יחוס ואזכה ביום מן הימים להשלים את חוק לימודי.
כך עברו הימים ולצערי צברתי הרבה חובות לגמ"ח הגדול שבו החנווני מקיף והפנקס פתוח והיד רושמת, עד שבתחילת החורף האחרון אחרי הימים הנוראים שעברו לטובה, אמרתי בליבי שכידוע בעולם המסחר להבדיל בסוף שנת המס עושים ספירת מלאי מה יש במחסנים, כמו כן אני לקראת סיום סדר נשים, עשיתי חשבון ויצא שמתוך 1378 דפים שלמדו עד עתה חיסרתי כ340 דפים שהם כ25 אחוז מהנלמד. נתון זה נתן לי חיזוק מצד אחד שעדיין הספקתי ב"ה ללמוד מעל אלף דפי גמרא אך מצד שני לב כסיל לשמאלו וחלשה דעתי שנתתי ליצרי להשיא ליבי לאבד אוצרות יקרים מזהב ומפז.
אז החלטתי לשים בצד את מאות דפי הגמרא שכבר פספסתי
ועלה בדעתי להתחזק, שכמו שיש לפעמים בעלי חובות שחייבים חובות עתק לבנק (טייקונים בלע"ז) והבנק מואיל בטובו למחוק כחצי או יותר מהחוב (תספורת בלע"ז) בתנאי שהשאר כן ישלמו לפחות, אז החלטתי לשים בצד את מאות דפי הגמרא שכבר פספסתי ולא לתת לזה להחליש אותי, והעיקר להתחיל סדר נזיקין בגישמאק וברציפות ולהקפיד ביותר על הכללים הנ"ל שאבי לימדני, לקום מוקדם ולהתמיד בעקביות, והשם יגן בעדי.
ובס"ד זכיתי השבוע לסיים פרק "הכונס" שהוא פרק שישי במסכת בבא קמא והוא מסתיים בדף ס"ב, שזה בדיוק כחצי המסכת שבו קי"ח דפים, והפלא ופלא לא פספסתי בס"ד אף לא דף אחד, ונזכרתי בסיפור שנתפרסם בתחילת מחזור תש"פ, "יענקל'ה הכונס" על הילד יענקל'ה שאביו הבטיח לו מטבע זהב אם ילמד בעל פה דף שלם, וכשהוא הצליח במשימה, בדיוק התחילה מלחמת העולם השנייה, הוא נשלח למחנה בוכנוואלד שם הוא נפרד ממשפחתו ונשאר בודד בעולם, במחנה הוא חזר ושינן כל הזמן את הדף הראשון בפרק 'הכונס' וכולם במחנה קראו לו 'יענקל'ה הכונס', הוא ניצל מהמלחמה ועלה לירושלים, והמשיך לחזור על הדף היחיד שהוא ידע, כאשר התקרב סיום הש"ס הוא ניגש למגיד שיעור ושאל אותו האם ניתן לעשות סיום הש"ס על לימוד של דף אחד 2,700 פעמים, המגיד שיעור התרגש וביקש ממנו להתחלף ב'סיומים' כיון שמעלת הסיום של 'יענקל'ה הכונס' גדולה יותר.
אז לא התאפקתי לצפות עד סיום הש"ס ואף לא עד סיום המסכת אלא בשבת קודש עשיתי בביתי עם משפחתי "סיום פרק הכונס" ונוו"ב הכינה מאכלים מיוחדים, והזמנתי את אבי שישתתף בשמחה שבס"ד זכינו להתחדש ביתר שאת ועוז בלימוד הדף היומי ברציפות, ודיברנו באריכות על גודל מעלת ההתמדה והעקביות בלימוד, ועמד אבי וסיפר הסיפור הידוע על מסכת חגיגה, ואצטט אותו כאן לזיכוי הרבים: "מעשה בתלמיד אחד שהיה מתייחד במקום אחד, והיה למד בו מסכת חגיגה, והיה מהדר ומהפך בה כמה פעמים עד שלמד אותה היטב והייתה שגורה בפיו, ולא היה יודע מסכתא אחרת מן התלמוד זולתה, והיה שונה בה כל ימיו. כיון שנפטר מן העולם הזה, היה לבדו באותו בית שהיה לומד בו מסכת חגיגה, ולא היה שום אדם יודע פטירתו. מיד באה אשה אחת, ועמדה עליו, והרימה קולה בבכי ובמספד, ותרבה אנחתה וצעקתה, כאשה שהיא סופדת על בעלה, עד אשר נקבצו ההמון, ואמרה להם: 'ספדו לחסיד זה, וקברוהו בכבוד גדול, וכבדו את ארונו, ותזכו לחיי העולם הבא, שזה כבדני כל ימיו ולא הייתי עזובה ולא שכוחה בימיו'. מיד נתקבצו כל הנשים וישבו עמה סביב למיטתו ועשו עליו מספד גדול, והאנשים נתעסקו בתכריכו ובכל צורכי קבורתו, וקברו אותו בכבוד גדול. ואותה אשה בוכה במר נפש וצועקת, אמרו לה: 'מה שמך'? אמרה להם: 'חגיגה שמי'. וכיון שנקבר אותו חסיד נעלמה מן העין אותה אשה. מיד ידעו שמסכת חגיגה הייתה, שנראית להם בצורת אשה, ובאה בשעת פטירתו לספוד לו ולבכותו ולקוברו בכבוד, מפני שהיה שונה בה תמיד ושוקד עליה ללמוד אותה." (מנורת המאור, לרבי ישראל אנקווה)
טוב, יהודים יקרים, אני רואה שהארכתי די והותר, אך על הצד שקראתם עד דבריי עד הלום, ואולי חיזקתי אפילו יהודי אחד להתמיד יותר בלימודו והיה זה שכרי. חזקו ואמצו.