לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים
"וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם" (ט, יא)
על מה צחק ה"חפץ חיים"
במכת שחין רואים את מה שחובתנו לראות ולהכיר, שלקב"ה "הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו".
ל"חפץ חיים" היה שמש, רבי משה פסח מקוברין. הוא כותב כך.
ליל שבת אחד הוא הגיע בחצות הלילה. שקט היה בלילה של העיירה וכבר מבחוץ שמע את ה"חפץ חיים" קורא לעצמו משהו. הוא נשאר מאחורי הדלת ושומע שה"חפץ חיים" קורא פרשת וארא, למרות שזו לא היתה פרשת השבוע.
ה"חפץ חיים" קרא מהחומש את המכות במתיקות, ואחרי כל מכה נעצר ואמר: 'אה! אה!' בקול רווי התפעלות, כמי שחי את האווירה שהיתה במצרים, את מה שראו ונוכחו לדעת. כך דם, צפרדע, כינים. פלאי פלאים. ה"חפץ חיים" נשם את המשמעות ואת הידיעה כי "לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו".
עד שהגיע לפסוק: "ולא יכול החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין". אז החל לצחוק ולצחוק בקול, – "צחוק כזה שלא שמעתיו מעולם". אחר כך המשיך למכת דבר.
עד כאן סיפר רבי משה פסח מקוברין, ולי יש הסבר גדול למה צחק ה"חפץ חיים".
רבנו בחיי אומר כדלהלן. "אעשה בהם שפטים" הקב"ה רצה לשבור את אלוהי מצרים את הכוח שלהם. והכוח הגדול ביותר היו החרטומים החוזים בכוכבים. "קונצן מאכערס" – עושי קסם.
הם התבזו והתבדו. מהימים הראשונים עם בואם של משה ואהרון למצרים ועד השחין שם היה סופם של "אלוהי מצרים", הללו.
בתחילה הם ידעו לספר לפרעה כי היום עתיד להיוולד מושיעם של ישראל, אך לא ידעו האם הוא יהודי או גוי [כי משה רבינו ע"ה גדל בבית של פרעה, לכן היה קושי מיוחד להבין במחזה, האם מדובר במצרי או ביהודי]. אחר כך הם ידעו לספר לפרעה כי מושיען כבר נולד. היכן הוא? מתחת לאדמה [כתוב שיוכבד החביאה אותו במערה]. חי או מת? אינם יודעים. חפשו בכל המערות… וכאשר אמו הכניסה אותו ליאור אמרו לפרעה בשמחה ובששון: "הוא כבר במים, גמרנו". זו ישועתם של החרטומים…
משה רבנו ואהרון יוצאים ונכנסים לפרעה.
פרעה היה בתדהמה, נכנסים אליו שני זקנים. שעצם הכניסה היתה דבר שלא שייך בעולם. היה עליהם לעבור חיות טרף, אריות, דובים ונמרים. זרקו מטה ונהיה לנחש.
מה עושה פרעה בכאלו מצבים?
אחרי שהם זרקו מקל ונהיה נחש הוא שלח לקרוא למושיעים, שימהרו ויבואו. מי אלו המושיעים? הוא הזעיק 'עזרה ראשונה': "חרטומי מצרים". נכנסו לכאן שני זקנים ללא תיאום מראש, ויש נחש נורא על הארץ.
החרטומים היו השכבה העליונה ביותר, הסמעטנע [-השמנת], הם היו גם חוזים בכוכבים – יודעי עתידות, כביכול אנשים גבוהים, רוחניים. התורה לא מכנה אותם חרטומים אלא כמו שכינו אותם הגויים "חרטומי מצרים" כפי שהג'וליקעס אומרים "מכבי תל אביב" לא סתם מכבי, אלא – מכבי תל אביב… לא חרטומים סתם אלא "חרטומי מצרים" המוצלחים ביותר. הפאר.
החרטומים באו, והביאו הרבה שקצים קטנים בני ארבע חמש שנים, וגם הם עשו קונץ של נחשים. נהיה שם ערימות של נחשים. "ויבלע מטה אהרן את מטותם". מטה בולע נחשים?! נס בתוך נס. פרעה נתקף בפחד, שמא המטה יבלע גם אותו עם כסאו. ביקש בתחנונים לשלוח אותם מהארמון.
הגיעה מכת דם. מכה כואבת, כפשוטה. אין כלום. כל היאור דם. חרטומי מצרים נקראו שוב לעצה. פרעה הזעיק אותם שוב. גיוואלד, צריך להציל את המצב. מה קרה? האם שתיתם קפה כבר היום?, אין מים. דם. אז תעשו משהו, אתם התקווה שלנו!
הם הגיבו ביוהרה: "מה, הוא עשה דם? גם אנחנו יכולים לעשות דם"…
אבל אני רוצה כוס קפה, ביקשו מכם שתעשו מים, לא דם! אבל מים הם לא יכלו לעשות…
אך כיון שיכלו לעשות דם, כיבדו אותם, היתה תחושה שהם בכל זאת 'שוים' משהו.
במכת צפרדע הם נקראו שוב בשלישית, אבל כאן התורה מזכירה אותם "החרטומים". כי אינם "חרטומי מצרים", איבדו את מעלתם – שוב אינם הפאר של האומה המצרית, "אויס חרטומי מצרים". כבר לא צריך אתכם, אתם יכולים ללכת לאוגנדה.
בכינים הם עצמם הודו "אצבע אלוקים היא" – וירדו דרגה נוספת. ה"כוחי ועוצם ידי" קיבל מכה עזה, ובמכת ערוב ומכת דבר כבר לא שמעו מהם.
מגיעה מכת שחין – הם מוזכרים, ועתה שמם וזכרם "חרטמים" – חסר ו'. לא "חרטומי מצרים", גם לא "חרטומים", רק "חרטמים", ירדו לחלוטין מדרגתם.
ה"חפץ חיים צחק" – איך הקב"ה משפיל גאים "ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין" כי אפילו את עצמם לא יכלו להציל ונראו מול משה רבינו ע"ה כשפלים ובזויים. זה הצחוק הגדול. בשעה שקויים בהם מה שהבטיח הקב"ה "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים".
נסיונות אמונה בימי הזקנה
הרב דסלר זצ"ל, בשיחת מוסר ב"כולל בעלי בתים", אמר לשומעים המבוגרים:
"אמרו לי יהודים: היצר הרע מגיע עוד לפעמים אליכם? ודאי לא. ליהודים מבוגרים הוא כבר לא בא. גם אלי הוא לא בא. הוא בא לצעירים. נו אם כך זו צרה גדולה – בשביל מה לחיות? כל התכלית היא ההתמודדות, כי עיקר חיות האדם להתחזק בשבירת המידות. אם כן, מה הטעם בחיים שלנו?
הוא מותיב לה והוא מפרק לה:
אמת, יצר הרע של עריות כבר שכח מאתנו ועוד סוגי יצר הרע, אבל יצר הרע של אמונה – עדיין יש לנו. יצר הרע גדול. בתחום הזה הוא עובד איתנו מצוין. עמו יש הרבה עבודה. הוא מחליש אותנו פה ושם.
לדוגמא, השכן דופק בצהרים, לא נותן לישון. זועמים. אוי הנכד שלי נפל בשידוך איום… ככה?! ההוא גרם לכל הענין. מה עם אמונה? אינך יודע ש"הוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים"? ההוא הזיק? ההוא הרעיש? הכל רבונו של עולם. אין אחד שיכול להזיק לך אם הקב"ה לא יאשר לו, ואין מי שיקח ממך.
הרופאים אמרו הבוקר שאתה לא כל כך בסדר, הידיים והרגלים מתחילות לרעוד. היכן האמונה שלך? היכן הרבש"ע? כל כך מהר נהיית אויס מענטש?! האמונה והביטחון היכן הם? בנושאים אלו ישנה עבודה בשנות הזקנה, עוד יותר מבשנות הבחרות [ומה שרוכשים בימי הבחרות מתיישב טוב יותר על הלב בימי הזקנה, בבהירות].
ה"חפץ חיים" הוסיף בקנין האמונה תמיד, עד זקנה ושיבה.
לקפוץ מהגג
ה'מסילת ישרים' כותב שאם האמונה היתה חזקה באדם, לא היה שייך שיחטא. כל הנסיונות היו בטלים.
נתנו לי פעם דוגמא והבנה בדברי ה'מסילת ישרים'. דוגמא נפלאה.
בא אחד לחברו ואמר: "יש לי הצעה בשבילך. הצעה חד פעמית שאין תמורתה, איש אחד בעולם מקבל כזו הצעה! יש לי ולך אפשרות אמיתית להרוויח עכשיו שלוש מליון דולר! במזומן, על המקום. געלט. לא צ'קים…"
– בסדר. א סאך געלט!
– אבל יש רק תנאי קטן, משהו הקטן – – – .
האיש התרגש: "נו, תגיד כבר את התנאי. אני, אני מוכן הכל, מה בפיך?…"
– אתה רואה פה את הבניין שש קומות? תעלה על הגג, תקפוץ למטה!
– למטה?!
– כן, אם תעשה זאת – כל הכסף שלך!
– לאאא, לא צריך!…
– מה?! מה לא צריך? תחשוב רגע, כל כך מהר אתה מוותר על שלוש מליון דולר? אולי תנסה, תתייעץ עם מישהו!
– אין מה לחשוב! זה בכלל לא נסיון בשבילי!
כאשר האמונה בקב"ה ובשכר ועונש איתנה, אין אפשרות לחטוא! הוא לא יקפוץ מהגג ויהרוג את עצמו, ואם יחטא – הריהו בגדר אנוס.
זו המשמעות של אמונה בחיי היום יום. עם אמונה חזקה היצר הרע בטל.
כימי צאתך מארץ מצרים אראנו
"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – נראה מלשון הפסוק שהנפלאות יהיו שווים, אבל בחז"ל משמע שבעת הגאולה העתידה יהיו נסים יותר גדולים, וכך אמרו בילקוט (פרשת בשלח רמז רנ): "עשה פלא עם אבות ועתיד לעשות עם בנים, שנאמר: 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות', אראנו מה שלא הראיתי לאבות, שהרי נסים ונפלאות שאני עתיד לעשות עם הבנים יותר מהפלא ונפלאות מה שעשיתי עם אבות".
מבאר רבי איצלה וולוז'ינר זצ"ל: הגמרא במסכת נדה (לא ע"ב) אומרת כלל יסודי: "מאי דכתיב 'עושה נפלאות גדולות לבדו וברוך שם כבודו לעולם' – אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו".
התרחשו בעולם נסים גדולים, אבל לא הכירו בהם בשלמותם. כי ככל שאדם יכול לראות, הנסים הם עצומים הרבה יותר וגדולים פי כמה.
לכן, אפילו בעת יציאת מצרים, עם כל הראיה הבהירה, עדיין "אין בעל הנס מכיר בנסו" כי כל מהפך בטבע מורכב מאין סוף של שינויים ופלאות נוספות.
אבל כאשר משיח יבוא, הכלל של "אין בעל הנס מכיר בנסו" לא יהיה תקף יותר, ולכן הנסים עצמם אמנם יהיו שווים, אבל ה"אראנו" יהיה שונה, לא כפי שראו ביציאת מצרים אלא כפי שבאמת היה ביציאת מצרים – כך אראנו נפלאות בגאולה.
שנזכה בעגלא ובזמן קריב.
(רבי ראובן קרלנשטיין זצוק"ל – יחי ראובן)