בפרשיות אלו אנו לומדים על השעבוד של בני ישראל בארץ מצרים, פרעה והמצרים מענים אותם, הורגים את ילדיהם, הופכים אותם לעבדים בזויים ונטולי כל זכות בסיסית, מעבידים אותם בפרך ומלקים אותם בכל עת, ועוד ועוד.
כל אחד שלומד את הפסוקים האלו שואל את עצמו, על מה עשה ה' להם ככה? לא ראינו שיש שם איזה חטא נורא שעשו בני ישראל קודם לכן שבגללו הגיע להם שעבוד מצרים.
לחורבנות של בתי המקדש היו סיבות, עם ישראל היה לקוי בשמירת המצוות, היתה שנאת חינם ועוד. הקב"ה שלח את נביאיו כדי להתריע ולעורר את עם ישראל לתשובה, ורק לאחר שכלו כל הקיצין החריב את ביתו ושרף את היכלו והגלה את בניו לבין האומות.
אבל לא ראינו שהיה איזה חטא נורא לפני הירידה למצרים, ואפילו אם נאמר שזה היה בעוון מכירת יוסף, מדוע בני יוסף עצמו נידונו גם הם לשנים רבות של גלות וייסורים קשים, ואדרבה בני לוי יחד עם שמעון, לא סבלו את עול הגלות, ואם כן ברור שזה לא עונש על מכירת יוסף.
אמנם יש מפרשים שזה היה עונש על מה שאברהם אבינו עליו השלום שאל 'במה אדע כי אירשנה', אבל רבים לא מפרשים כך, אז מה ההסבר?
הילד התמלא רחמים על החתול, ובלא אומר ודברים זינק אל תור הבור
מעשה היה פעם בתלמוד התורה 'עץ חיים' בירושלים, שאחד הילדים צעד בחצר וראה לפתע חתול שנפל לתוך בור סיד. בזמנינו לא כל כך מכירים את המושג הזה, אבל בעל חי שנפל לתוף בור סיד היה צפוי למות בייסורים, כי הסיד אוכל ומאכל את העור והבשר.
הילד התמלא רחמים על החתול, ובלא אומר ודברים זינק אל תור הבור כדי להוציא את החתול. אלא שהתברר שהילד הכניס את עצמו לכלל סכנה ולא הצליח להיחלץ מהבור.
חברו שהיה שם, נחלץ לעזרתו, ונכנס גם הוא ובחסדי שמים הצליח להציל את הילד, שמצידו החזיק בחתול וחילץ אותו מגזר הדין הקשה שהיה צפוי לו.
הסיפור הכה הדים, גבורתו של הילד שקפץ לבור להציל את החתול היתה לשם דבר, ופעילים של עמותה למניעת צער בעלי חיים, הגיעו לתלמוד התורה, וביקשו להעניק מדליה של כבוד לילד שקפץ לבור סיד כדי להציל חתול מסכן.
ביקשו האורחים הנכבדים מהמלמד של 'עץ חיים' שיאות לאשר להם לקיים טקס קטן של הענקת מדליה לילד, אבל המלמד רוח אחרת היתה עמו.
"זה בהחלט ראוי לכל שבח", אמר להם, "אבל אם לא שמתם לב, יש לנו שני גיבורים בכיתה שחירפו את נפשם להציל בעלי חיים. הילד הראשון קפץ לבור כדי להציל את החתול, והילד השני קפץ לבור כדי להציל את הילד הראשון, ובכן, הילד הזה גם הוא בעל חי, למי שהציל אותו גם צריכים לתת מדליה, ולכן, או שתכבדו את שני הילדים כאחד, או שלא תכבדו אף אחד מהם, כי אנחנו לא ניתן יד לפעולה שמביעה הערכה לחיים של חתול יותר מחיים של ילד!".
והנה הם מבחינים בקוף אחד, קטן וחביב, מקפץ מזנק, מטפס ומשתולל
על רקע זה נספר את הסיפור הבא, שישפוך אור על השאלה ששאלנו בפתח הדברים.
מעשה במשלחת של עמותה למניעת צער בעלי חיים, שיצאה לסיור שורשים באפריקה, כדי לבחון את מקומות התפוצה הטבעית של בעלי החיים השונים, לנסות ולמצוא את ההבדלים בין בעלי חיים שגדלו במקומם הטבעי לבין כאלו שגדלו בגני חיות וכדו'.
הגיעה המשלחת לארצות מארצות אפריקה, בה שורר מזג אוויר טרופי, יש שם בעלי חיים מגוונים מאוד, ובכללם כמובן גם בעל החיים החביב על ילדים ומבוגרים כאחד, הקוף.
הם נכנסו אל עומק הסוואנה, בג'יפים פתוחים ובליווי של שומרי ראש חמושים היטב. באזורים האלו יש בעלי חיים מסוכנים, וגם אנשים מסוכנים לא פחות. צריכים להיות ערוכים לכל אפשרות…
והנה הם מבחינים בקוף אחד, קטן וחביב, מקפץ מזנק, מטפס ומשתולל. הם עצרו את הג'יפים והתבוננו בו מרותקים. הקוף נהנה מתשומת הלב של היצורים המוזרים האלו היושבים בתוך קופסאות ברזל ומחזיקים מכשירים משונים בידיהם, שאותם הם מכוונים לעברו… הוא לא הבין שהם מצלמים אותו, אבל זה לא הפריע לו ליהנות מההצגה שהוא נותן לחבר'ה.
נראה שהקוף התלהב קצת יותר מדי, הוא טיפס על גזעו החלקלק של דקל הקוקוס שצמח בסמוך, עץ שגובהו מגיע ליותר מ-20 מטרים, כמו בניין בן שש קומות לפחות. כשהגיע לפסגת העץ קטף הקופיף אגוז קוקוס, ו… נתקע. היד שלו נתקעה בין שני ענפים, והוא לא הצליח לשחרר אותה בשום אופן.
החבר'ה ירדו מהג'יפים, והחלו לנענע את עץ הקוקוס בתקווה שזה יעזור לקוף להשתחרר אך ללא הועיל. הקוף התחיל לצווח ולצרוח, והפעילים שכל כך אוהבים בעלי חיים החלו לבכות יחד עמו. איך אפשר לראות בצערו של הקוף ולא להתאבל על גורלו?
פתאום הם שומעים קול של צעדים מתקרבים. שומרי הראש מיהרו לכתף את נשקם והחלו לסרוק את השטח, לבדוק אם הם לא נקלעים למצב של עימות חזיתי של מול שודדים אלימים, אבל אז יצא מבין השיחים כושי רחב גרם. הם כיוונו לעברו את הנשק, והוא הרים את ידיו והסביר להם באנגלית שבורה ורצוצה שאין להם סיבה לדאגה, הוא רק רוצה להוריד את הקוף מראש דקל הקוקוס.
הם התרחקו מהעץ ונתנו לו לנסות את מזלו, חשבו שאולי הוא יצליח לנענע את הקוקוס בידיו החסונות, אבל לא… האיש האלמוני פשוט החל לטפס ברגליו היחפות על גזע העץ, ולאחר מאמץ לא מבוטל הצליח להגיע לראשו, תוך שהוא מסכן את עצמו ועלול ליפול בכל רגע.
כשהגיע למעלה, הוא שחרר את ידו של הקוף מבין שני הענפים, והקוף לא היה צריך יותר מזה… הוא החליק במורד העץ, ירד למטה ונעלם בין העצים לקול מצהלות הפעילים המאושרים.
אחרי הקוף החליק גם המציל האלמוני שלו במורד העץ, לאט לאט הוא ירד וכשהגיע למטה, הם התנפלו עליו בשאלות: "זה הקוף שלך?", הם שאלו אותו, "הוא ממש חמוד!". אבל האפריקני השיב להם בתמיהה, "מה פתאום הקוף שלי? למי יש קוף, מה אני יעשה איתו? קופים יש פה בשפע, והבשר שלהם בכלל לא טעים…".
"אז למה סיכנת את עצמך כדי להציל אותו?", הם שאלו בחוסר הבנה, והוא השיב להם, "מה זאת אומרת, ריחמתי עליו! שמעתי אותו בוכה ומתחנן על נפשו ולא יכולתי לעמוד מנגד…".
משהבינו שלפניהם עומד איש אציל נפש עם כזאת אהבה עצומה לבעלי חיים, הם החליפו מבטים ביניהם ואמרו, או! זה רעיון! אנחנו נביא אותו לארץ, והוא יהיה הפריזנטור של העמותה, הוא גם בעל מראה אקזוטי, יש לו אהבה גדולה לבעלי חיים, ובטח הוא גם מבין דבר או שניים בתנאי המחייה של בעלי החיים האפריקאיים… הציעו לו את ההצעה המעניינת, והוא הסכים על אתר. למה לא?
חרדה גדולה נפלה עליו. הוא הבין שבעצם הביאו אותו לכאן כדי לחתוך אותו.
כשהגיעו לארץ, הם בדיוק היו אמורים לערוך סיור באחד מבתי החולים, וכמובן שהם הציגו בגאווה רבה את הרכש החדש שלהם. הפריזנטור של העמותה הדואגת לבעלי החיים.
החלו לסייר בבית החולים, והוא לא הבין בכלל מה רואות עיניו. הסבירו לו שזה מכשיר שמצלם צילומי רנטגן… "לנו באפריקה יש מצלמות הרבה יותר קטנות", הוא אמר, "אני לא מבין למה אתם צריכים חדר שלם רק כדי לעשות תמונה…". כשהראו לו מכשיר MRI הוא פרץ בצחוק… "כדי לעשות תמונה אחת צריכים להכניס בנאדם לתוך מכונת כביסה??? איזה מצחיקים אתם…".
אבל כשהגיעו לאזור של חדרי הניתוח, הוא בכלל לא צחק. הוא הביט מבעד החלון אל הניתוח הפעיל, וראה אדם ששוכב על שולחן הניתוחים, ואנשים רעולי פנים עם חלוקים לבנים… חותכים אותו! ממש חותכים, עם סכין!
חרדה גדולה נפלה עליו. הוא הבין שבעצם הביאו אותו לכאן כדי לחתוך אותו. לפני שיספיקו לעצור אותו ולתפוס אותו בכח, הוא החל להכות את המלווים שלו, הפיל אותם ארצה, ופתח במנוסה מבוהלת. כמובן שהאירוע עורר רעש, אנשי האבטחה של בית החולים החלו לדלוק בעקבותיו, ולבסוף הצליחו לתפוס אותו.
חבריו החדשים לא הבינו מה קרה. הם ניגשו אליו וניסו לדובב אותו, שיסביר להם על מה יצא הקצף.
"אתם חותכים אנשים", הוא צרח באימה, "אני ראיתי! אל תעבדו עלי, אל תרמו אותי! אני ראיתי שאתם חותכים אנשים!!!".
מה עושים כדי לשכנע את האפריקאי הזה, שהניתוח הוא דווקא תועלת גדולה לאדם?
צריכים לקחת אותו, להראות לו את החולה שיצא מחדר הניתוח, שיסביר לו כמה שהוא מודה לרופאים שניתחו אותו.
אפשר להראות לו מישהו אחר, שעומד לפני ניתוח, שיראה אותו מתקשה לנשום, סובל מכאבים, ואחרי הניתוח הוא מרגיש הרבה יותר טוב, מודה ומהלל לרופא שניתח אותו, כשהבחור האפריקאי יראה את זה במו עיניו, את ה'לפני ואחרי', ורק אז הוא יוכל להשתכנע שהניתוח אכן היה לטובה.
עד כאן הסיפור, ומכאן לשאלתינו
כך גם אנו, בני ישראל, במצרים עברנו 'ניתוח'. ויש עוד תקופות בהיסטוריה של עם ישראל שבהם אנחנו עוברים 'ניתוחים'. לא תמיד זה עונש, לפעמים זה פשוט 'כור היתוך'. הקב"ה יש לו את הסיבות שלו, וכדי להבין אותן, אנחנו צריכים לראות את ה'לפני ואחרי', ומאחר והקב"ה ומעשיו הם נצחיים, ואילו אנחנו חיים פה לתקופות קצרצרות של 120 שנה לכל היותר, אין לנו את היכולת לבוא ולומר שיש לנו את התמונה המלאה. אנחנו ניצבים רק בפני החלון של חדר הניתוחים, רואים את פעולת החיתוך בבשר החי, ולא מבינים את המשמעות שלה ואת המטרה שלשמה היא נעשית.
כל מי שסוחב שק מלט מקבל מעטפה עם עשרת אלפים דולרים במזומן
משל לאדם שעומד ברחוב עם ערימה של שקי מלט, ומבקש מהעוברים והשבים שיעזרו לו לסחוב את השקים במעלה המדרגות של הבניין הסמוך עד לקומה הרביעית. כל שק שוקל חמישים קילוגרמים! מה הסיכוי שמישהו יסכים להיענות לאתגר ולגמול עמו את החסד הזה? אפסי! חמישים קילו זה משקל עצום לאדם מן השורה, מי הוא ואיזה הוא שיכול בכלל להרים שק מלט מהרצפה? לעלות אתו במדרגות ארבע קומות? זה בלתי אפשרי!
אבל אם אותו אחד יתחייב שכל מי שסוחב שק מלט מקבל מעטפה עם עשרת אלפים דולרים במזומן, מה הסיכוי שמישהו יעזור לו? אפשר להניח בוודאות מוחלטת שבתוך זמן קצר מאוד כל השקים יהיו בקומה הרביעית.
למה? כי בשביל סכום גדול כל כך, אנשים יתאמצו יעלו עם השק עד לקומה הרביעית וירוצו מהר כדי להעלות שק נוסף בשארית כוחותיהם, כדי לקבל תשלום כפול.
מה השתנה בעצם? האם מה שמקודם היה בלתי אפשרי הפך פתאום לאפשרי? התשובה היא שכן, כשמבינים שזה מאוד מאוד משתלם, הכל הופך להיות אפשרי.
חבול ומושפל שב היהודי לביתו, פרץ בבכי וסיפר לאשתו שהוא קיבל מכות כואבות במיוחד
מסופר על פריץ אחד שהיה לו חוכר יהודי שבמשך שנים רבות החזיק בחכירה את בית המרזח ושירת נאמנה את השיכורים של הכפר. פעם בשנה הוא נתן לפריץ את חלקו, וכולם היו מרוצים.
לימים עלה הפריץ הזה לגדולה ועבר להתגורר בעיר הבירה שם יוכל להיות קרוב למלך. במקומו מינה את אחד ממקורביו שיכהן כ'פריץ זמני' וינהל את עסקיו כראות עיניו.
אותו ממלא מקום היה שונא ישראל גדול ולכן החליט שמעתה ואילך היהודי צריך לשלם דמי חכירה פי ארבעה, והוא החיל את החלטה הזאת גם רטרואקטיבית, כך שבהגיע המועד נדרש היהודי לשלם סכום של פי ארבעה ממה שתכנן ויכול היה לשלם.
כמובן שלא היה בידו סכום גדול כל כך, ועל כן החליט הממלא מקום של הפריץ לנהוג כמנהג שנהגו בפריצים במי שחייב להם כסף ולא עמד במועדי התשלום. הוא הורה למשרתיו להכות את היהודי, ואלו הנחיתו עליו מכות שוט כואבות במיוחד.
חבול ומושפל שב היהודי לביתו, פרץ בבכי וסיפר לאשתו שהוא קיבל מכות כואבות במיוחד שייקח לו כמה ימים עד שיוכל להתאושש מהן.
אחרי תקופה הגיע הפריץ הראשי, בעל הבית, וכששמע שממלא מקומו עומד מאחורי מעשה נבזה ומכוער כל כך שבמסגרתו הוכה היהודי על לא עוול בכפו, התמלא חרון אף, דאג להעניש את ממלא מקומו על כך שהוא ניצל את סמכותו לרעה והתנכל לחוכר הנאמן שמפעיל את בית המרזח ברוב כישרון כבר הרבה מאוד שנים.
כמו כן החליט הפריץ שעל כל מכה שקיבל היהודי ממשרתיו, יעניקו לו פיצוי בסך של מאה זהובים.
שוב פרץ היהודי בבכי לתדהמתה של רעייתו שלא הבינה למה הוא בוכה, אדרבה, עליו לשמוח שהוא מקבל פיצויים הגונים. השיב לה בעלה: את לא מבינה שיינדל, אני לא בוכה על זה שקיבלתי מכות, אלא על כך שלא נתנו לי עוד עשר או עשרים מכות שוט. אם הייתי יודע שעל כל מכה אקבל מאה זהובים, הייתי מתחנן אליהם שיכו בי עוד ועוד, כך הייתי הופך לעשיר גדול הרבה יותר…
כאותו חתול שחיטט בפח האשפה בחיפוש אחר שאריות אוכל, וכשמצא קופסת שימורים עם שאריות של טונה תחב את ראשו פנימה אכל כדי שבעו, אבל כשניסה להוציא את הראש גילה שקופסת השימורים הולכת בעקבותיו, ואין לו שום אפשרות להיחלץ ממנה.
בא אדם אחד שעבר על יד, חס על החתול, ותפס אותו כדי לשחרר אותו מקופסת השימורים. החתול הרי לא מבין מה קורה פה, הוא משתולל ביתר שאת, מתוך מחשבה שמישהו צד אותו ועומד להרע לו, אבל בפועל זה לטובתו, האיש הזה מסתכן בשריטה הגונה, רק כדי לעזור לחתול ושחרר אותו מהכלא הנייד שלו.
כך גם אנו, מקבלים לפעמים מכות, אבל אנחנו צריכים לדעת ולהאמין שאנחנו צפויים לקבל את שכרנו משלם, מאת הבורא יתברך.
האם יש צורך להעיר את הבחורים לאחר רדת הלילה
מזכירים יציאת מצרים בלילות
מעשה בקבוצת בחורים שחזרו מטיול בימי בין הזמנים. הטיול נמשך שעות והיה מלא חוויות ומפרך, הולכים הבחורים לישון זמן קצר לפני שקיעת החמה, כמובן לאחר שכבר התפללו מנחה. דא עקא, יש חשש שהם יישנו כל הלילה ויפסידו קריאת שמע של ערבית.
שאלה: האם יש צורך להעיר את הבחורים לאחר רדת הלילה, כדי שיקראו קריאת שמע ויתפללו ערבית, או שמאחר והם הלכו לישון בהיתר ולא עשו שום דבר פסול בכך, אין להעיר אותם, ואם ישנו כל הלילה הם יהיו אנוסים, ופטורים מקריאת שמע?
תשובה: הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל הביא ב'שלמי תודה' ראיות ברורות לכך שאדם שהלך לישון באופן כזה שעלול להיווצר על ידי כך אונס שיפטור אותו מקריאת שמע או מצוות אחרות, צריך להעמיד שומרים שיעירו אותו ולא יכול לסמוך על כך ש'אונס רחמנא פטריה'.
את המקרים הללו משווה ה'שלמי תודה' למי שלא טורח לקנות שופר בערב ראש השנה כי עדיין לא בא זמן החיוב, וכשמגיע ראש השנה הוא חושב את עצמו לפטור משמיעת קול שופר, כי בחג אי אפשר לקנות שופר… ברור שאדם כזה יהיה בכלל של מבטל מצוות עשה, משום שהיה עליו לדאוג לשופר לפני שיבוא זמן החיוב.
אמנם ייתכן שכיוון שכרגע הם אנוסים, אין חיוב להעיר אותם מעיקר הדין, אלא אם כן ידוע לנו בבירור שלא יקומו ולא יתפללו אם לא נעיר אותם.