רב אמי
אמורא בבל ובארץ ישראל, דור שני ושלישי לאמוראים, ראש הישיבה הגדולה בטבריה אחרי רבי יוחנן
רבי אמי (הקרוי בירושלמי גם ״רבי אימי״ ו״רבי אימא״) היה גדול דורו, וזכה לשבת על כסאו של רבי יוחנן בישיבה הגדולה בטבריה (אחרי רבי אלעזר, שמלך רק זמן קצר אחרי פטירת רבי יוחנן). רבי אמי היה כהן, וזכה (יחד עם חבירו הקרוב רבי אסי — שאף הוא היה כהן) להקרא: ״כהני חשיבי דארעא ישראל -הכהנים החשובים של ארץ ישראל״ (מגילה כב, א, גיטין נט, ב).
שנותיו הראשונות
רבי אמי נולד בבבל, ושם אביו היה נתן (גיטין מד, א). ואפשר שזכה בימי עלומיו ללמוד עוד אצל רב, שכן מצינו שאומר בשם רב (נדרים מ, ב; מא. א). אולם היה צעיר מתלמידי רב הגדולים וכמו שאמר הוא עצמו (וחבירו רבי אסי) כשנפטר רב הונא תלמידו הגדול של רב, והובא לקבורה בארץ ישראל: ״כשהיינו שם בבבל, לא היינו יכולים להרים ראשנו מפני רב הונא (מועד קטן כה א) בגיל צעיר עלה רבי אמי לארץ ישראל, ושם זכה ללמוד עוד אצל זקני הדור, ראשי הדור הראשון לאמוראים. הוא שימש הרבה לפני רבי אושעיא (ראה ירושלמי שבת ג, א), וכן קיבל מרבי חנינא, רבי ינאי ורבי יהושע בן לוי.
בשנים מאוחרות יותר שב וביקר רבי אמי בבבל, שם אנו מוצאים אותו עם רב נחמן, וכן מצאנו את רב חסדא ורבה אומרים משמו.
תלמיד רבי יוחנן
אחרי פטירת רבי חנינא ורבי אושעיא זקני הדור, הלך רבי אמי עם שאר תלמידיהם, ללמוד אצל רבי יוחנן בישיבתו הגדולה בטבריה, וישב לפניו עשרות בשנים. בגמרא מסופר, שפעם היה רבי יוחנן עולה במדרגות ונסמך על רבי אמי ורבי אסי, ונשברו המדרגות מתחתם, ורבי יוחנן טיפס והעלה אותם עמו (כתובות סב, א). בפטירת רבי יוחנן נהג רבי אמי בעצמו אבלות ״שבעה״ ו״שלושים״(מועד קטן כה, ב).
רבי אמי קיבל גם מריש לקיש, אשר היה יד ימינו של רבי יוחנן בישיבה. וכן אמר בשם רבי אלעזר (זבחים כה, ב). [אף על פי שרבי אלעזר היה חבירו, כמו שמצינו בגמרא שרבי אמי ורבי אסי הכינו עבור רבי אלעזר את חופתו (ברכות טז, א), מכל מקום היה זקן מרבי אמי, ובסוף ימי רבי יוחנן וגם אחרי פטירתו ישבו כל תלמידי רבי יוחנן לפני רבי אלעזר] וכן מצינו שישב לפני רבי יצחק נפחא (בבא קמא ט, ב).
בגמרא מסופר שפעם נתפש רבי אמי על ידי גזלנים, וחכמים כבר התייאשו מחייו עד שאחד החכמים אמר: ״יברך המת בסדינו״ [כלומר, אין לנו מה לעשות מלבד להכין תכריכים עבורו (פני משה)]. אבל ריש לקיש לא אמר נואש ורדף אחריהם והצליח לפייסם עד שהחזירו לו את רבי אמי (ירושלמי תרומות ח, ד).
באופן דומה נהג רבי אמי עצמו כאשר נשבה אחד החכמים בשם זעיר בר חיננא. רבי אמי הלך לפייס את השובים לשחררו, ומלכתם, ששמה היה זנביה, אמרה לו: ״הרי בוראכם רגיל לעשות לכם ניסים, יעשה לכם נס גם עתה״. תוך כדי הדברים נכנס שם ישמעאלי אחד נושא חרב, ואמר להם: ״בחרב זו הרג בר נצר [בעלה של זנביה שמלך עד שנהרג ואחריו מלכה אשתו] את אחיו״. ובתוך ההתרגשות והמהומה שעוררו דבריו, ניצל זעיר בר חיננא (ירושלמי שם).
חבירו הקרוב והאהוב היה רבי אסי. אשר שניהם היו כאחים כל ימי חייהם, ותמיד אנו מוצאים אותם יחד. שניהם עלו מבבל לארץ ישראל, ושימשו יחד לפני רבי יוחנן. ונסמכו יחד. בגמרא מסופר, שכאשר נסמכו רבי אמי ורבי אסי. שרו להם: 'כל מן דין וכל מן דין סמוכו לנא' – מאלו ומשכמותם היו סמכו לנו, שהם ראויים לסמיכה (כתובות יז. א).
רבי אמי ורבי אסי היו ראשי דורם. ונקראים בגמרא: ״הכהנים החשובים של ארץ ישראל״(מגילה כב, א; ראה לעיל), וכן ״דייני דארץ ישראל״ (סנהדרין יז, ב), והגמרא מזכירה אותם כדוגמא לבית דין החשוב שבדור (גיטין לו, ב).
שניהם היו יושבים ולומדים בבית המדרש בין העמודים [שעליית בית המדרש נשענת עליהם], ובכל שעה ושעה היו טופחים על מפתן הדלת ומכריזים: ״מי שיש לו דין יכנס ויבוא״ (שבת י, א). ועוד מסופר בגמרא, שהיו שלשה עשר בתי כנסיות בטבריה, ובכל זאת לא היו מתפללים אלא בין העמודים של בית המדרש, במקום שבו קבעו לימודם (ברכות ח, א).
רבי אמי ורבי אסי השתדלו לחבב על עצמם את ישיבת ארץ ישראל, ולכן, כאשר היתה מגיעה השמש בימות החמה למקום שבו למדו, היו מקפידים לעבור מחמה לצל [וכן להיפך בימות הגשמים – מצל לחמה], כדי שלא יצטערו מהחום או מהקור ויתרעמו על אוירה של ארץ ישראל (כתובות קיב, ב). הם גם היו טורחים בגופם להכין לכבוד שבת, ונכנסים ויוצאים בערב שבת לשאת כלים ומגדנות לכבוד השבת, כאדם החרד וטורח לכבוד רבו המגיע לביתו (שבת קיט, א).
עוד מסופר בגמרא, שהיה בית הכסא בטבריה שהיו מצויים בו מזיקין, וכאשר היו נכנסים שם אפילו שני בני אדם ואפילו ביום, היו ניזוקים. ואילו רבי אמי ורבי אסי היו נכנסים בו כל אחר לבדו ולא היו ניזוקים. אמרו להם החכמים: ״אינכם פוחדים מהמזיקין?״ אמרו להם: ״אנו יש בידינו קבלה ומסורת מרבותינו בענין בית הכסא, שיש להתנהג שם בצניעות ובשתיקה, ובזכות זה ניצולין מן המזיקין (ברכות סב, א).
חבר נוסף לרבי אמי ורבי אסי היה רבי חייא בר אבא (ירושלמי ברבות ב, ד, עירובין ח, ד, חגיגה א, ז, כתובות ו, ג, עבודה זרה ה, ד). שלושתם נשלחו על ידי רבי יהודה נשיאה לעבור בכל ערי ישראל ולדאוג לתושביהן למלמדים שילמדום מקרא ומשנה (ירושלמי חגיגה א, ז).
פעם דנו רבי חייא בר אבא ורבי אמי ורבי אסי אשה בשם תמר וענשוה, והלשינה עליהם לפני השר בקיסרי. הם שלחו לרבי אבהו שישתדל לפייס בעדם, וכתב להם: ״כבר פייסנו לשלשה דילטורין (מלשינים)… אבל תמר תמרורים בתמרוריה היא עומדת, ובקשנו למתקה (לפייסה), 'וְלַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף' (ירמיה ו, כס) [כלומר לשוא טרחנו, שלא הצלחנו לפייסה]״(ירושלמי מגילה ג, ב).
בראש ישיבת טבריה
כשנפטר רבי יוחנן, וזמן קצר אחריו גם רבי אלעזר [שמילא את מקומו], התמנה רבי אמי לעמוד בראש המתיבתא הגדולה בטבריה (איגרת רב שרירא גאון).
רבי אמי היה אז ראש הדור בארץ ישראל, וכל תלמידי רבי יוחנן, אף הזקנים ממנו, ישבו לפניו. |אולם הוא היה כפוף לרב הונא שבבבל, שגם בארץ ישראל הכירוהו כגדול הדור (גיטין נט, ב). לאחר מות רב הונא ורב יהודה בבבל, היה רבי אמי גדול הדור כולו, ואף גדולי בבל היו שולחים ספיקותיהם לפניו, כמו שמצינו שרב נחמן ורבא שלחו אליו (גיטין סג, ב). וכמו כן רבי אמי היה שולח את הוראותיו לכל המקומות, כמו שמצינו: ״ממני אמי בר נתן, תורה (היינו הוראה) יוצאה לכל ישראל…״ (גיטין מד, א). בין מאמריו הוא מאמרו המפורסם: ״לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום… שבל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו״(ברכות ח, א).
שִׁמְעוֹ של רבי אמי הגיע גם לאיפרא הורמיז, אמו של שבור מלך פרס, אשר שלחה לו ארבע מאות דינרי זהב לחלקם לעניים, ולא רצה לקבלם (ראה בבא בתרא י, ב),1185.
בסוף ימי רבי אמי התרבו רדיפות הרומאים בארץ ישראל, וגם כת הנוצרים החלה להתגבר בארץ, ואז הוכרח רבי אמי לעזוב את טבריה ולהעתיק את ישיבתו לקיסרי, שם מצאו מנוח מעט בצלו של רבי אבהו, שהיה קרוב לגדולי המלכות שם (ראה דורות הראשונים חלק ה עמוד 350).
רבי אמי האריך ימים וחי כנראה קרוב לתשעים שנה, שכן מצינו שחי עוד בימי רבא. לאחר פטירתו לא הוקם ראש אחר למתיבתא תחתיו, ולמרות שהיא לא בטלה, סדרים קבועים על פי ראש מתיבתא לא היו עוד. ונשאר רק קיבוץ של תלמידי חכמים בטבריה, בקיסרי ובציפורי. רבי אמי קבור בעיר טבריה סמוך לקברו של חבירו רב אסי, בחלקה המפורסמת שקבורים בה גם רבי יוחנן בן זכאי, הרמב"ם, השל"ה הקדוש ועוד.
(ע"פ 'מבוא לתלמוד' הוצאת ארטסקרול)