על נס פלאי שהתנוצץ במחנות העבודה הסיביריים, והאיר את אפלת הגלות ואת חשכת המאסר בליל חמישי של חנוכה, סיפר החסיד ר' אשר ששונקין מוותיקי חסידי ליובאויטש, שנשפט לחמש עשרה שנות מאסר ב'עון' שמירת היהדות ברוסיה הסובייטית.
גם בגיא צלמות זה לא נרתע ר' אשר, ובמסירות נפש כפשוטה, שמר על מצוות התורה בכל הדרכים שעמדו לרשותו.
יום אחד נגש אל ר' אשר ,אסיר יהודי כבן ארבעים בשם נחמן רוזמן, שנשפט לעשרים וחמש שנות מאסר, ושאלו בהתפעלות:
"האם נכונה השמועה ששמעתי אודותיך, כי אינך עובד בשבת?"
ר ' אשר אישר את הדברים.
"גם אני משתוקק לשמור על השבת ולא לעבוד ביום זה, יהודי אני", הגיב האיש.
ר' אשר השתומם.
היהודי נראה היה רחוק מתורה ומצוות. דוקא כאן, במחנות העונשין, רוצה הוא להתחיל לשמר שבת?!
"אין זה פשוט בכלל", הסביר לו ר' אשר.
"הדבר כרוך בעונשים כבדים, ואתה עלול להיכלא בצינוק כמה יממות תמימות, ושם, עלול אתה לגווע ברעב…"
המשיך האיש לחקור: "ומה, אם כן, עושה אתה כאשר מכניסים אותך לצינוק כעונש על כך שאינך עובד בשבת?"
"מה יכול אני לעשות? השיב ר' אשר בחיוך קל. "אני יושב בצינוק עד שמוציאים אותי משם…"
"גם אני מוכן לשבת בצינוק בעבור שמירת השבתו" ענה האיש בהחלטיות.
מכאן ואילך הפך אותו יהודי יקר לשומר תורה ומצוות במסירות נפש, ללא פשרות וללא ויתורים.
בכל שבת נשאר בצריפו ולא יצא לעבודה, בלא להתחשב בעונשים הקשים. כמה ימי מאסר בצינוק סובייטי יכולים היו להוציא אדם מדעתו, אבל נחמן רוזמן לא הסס כלל.
אפילו להתחבא לא רצה.
"אם יענישו אותי, אקבל את יסורי באהבה. יהיה זה לכפרה על עונותי…" אמר.
כך, פסק מאכילת טרפות, והחל לקיים באדיקות את כל המצוות.
בפרוס ימי החנוכה, סיפר לו ר' אשר על נס חנוכה שארע בימי בית המקדש השני, כאשר היוונים ניסו להשכיח מהיהודים את התורה והמצוות, ובזכות מסירות נפשם של מתתיהו כהן גדול ובניו, נעשה נס ונצחו המעטים את הרבים, וכאשר נכנסו מחדש למקדש, דלקה המנורה שמונה לילות אף שהשמן היה בכמות שהספיקה ללילה אחד בלבד.
"הבה נחפש", אמר לו, "פחית קטנה של שימורים, ונכין ממנה חנוכיה בה נוכל להדליק בכל ערב נרות. רצוי שתהיה הפחית קטנה, כדי שהשכנים הגוים לא יחושו במעשינו וילשינו עלינו".
נחמן הזדעק: "לכבוד נס גדול שכזה אחפש באשפתות פחית מלוכלכת?!
לא ולא! נכין לנו מנורה חדשה ויפה ועליה נברך לאלוקינו על הנסים והנפלאות שעשה לאבותינו!!!"
לאחר בירורים מצא נחמן את אחד האסירים שהיה פחח במקצועו, ותמורת תשלום של כמה רובלים הבין חנוכיה יפה ומהודרת.
ביום כ"ד בכסלו היו בידיו של נחמן מנורה יפהפיה ובקבוק שמן זית. שם, במעמקי המחנה בסיביר.
בהגיע הערב הציבו ר' אשר ונחמן את המנורה בפתח החדרון הקטן שהיה בתוככי הצריף, ברכו על הנרות והדליקו את החנוכיה לעיני כל יושבי הצריף.
כל האסירים התקבצו סביב לראות את המחזה המוזר, והאזינו להסבריו של ר' אשר על בית המקדש שעמד על תילו בירושלים עיר הקודש, אותו טימאו היוונים, ועל הניצחון של החשמונאים על משנאי ה'.
איש מביניהם לא פצה את פיו לרעה, ואיש לא הלשין. בליבם רחשו כבוד ליהודים העומדים על אמונתם ונאמנים לתורתם ולמצוותיה.
ארבעת הלילות הראשונים חלפו בשקט, אך בלילה החמישי ארע הדבר.
בדיוק בעת שסים ר' אשר להדליק את הנר החמישי, נכנס אל הצריף חיל חמוש ברובה, והחל לספור את האסירים.
הופעתו של החייל היתה פתאומית.
לפי הכללים היו האסירים רשאים להתהלך בתחומי המחנה מעת חזרתם מהעבודה בשעה חמש אחרי הצהרים, ועד השעה עשר בלילה.
בשעה עשר נשמעה צפירה, וכולם נכנסו לצריפים.
בשעה זו נערכה ספירה כללית של כל האסירים לבדק שאיש לא ברח, ולאחר מכן היה החייל הסופר נועל את דלתות הצריף אחריו עד לבוקר.
מעולם לא נערכה ספירה בשעה מוקדמת זו, ואיש מבין האסירים לא הבין מה מעשיו של החייל בשעה זו, בה מותר לאסירים לצאת מהצריף. אחד האסירים ניגש לר' אשר ואמר לו כי אין ספק שבשלו הסער.
"מישהו הלשין עליך. הדלקת המנורה עלולה להפליל אותך בשתי עברות חמורות: פולחן דתי, והעלאת אש בצריף.
מהר והשלך את המנורה לאחת הפינות המושלגות בעוד החייל עדין טרוד בספירת האסירים, כך תחסוך מעצמך את העונש החמור…"
אך ר' אשר מאן לכבות את המנורה.
"הנרות הללו קודש הם! לא אכבה אותם!" אמר.
עמדו ר' אשר ונחמן ליד המנורה הדולקת, ולבם פועם בחזקה.
מקרבם בקעה תפילה חרישית שיעשה הבורא עמם נס בשם שעשה לאבותיהם לפני למעלה מאלפים שנה.
החייל סיים לספר והגיע אל המנורה. במבטו סקר את הנרות, ואחר שאל את ר' אשר בקול:
"פיאט?" – חמשה? כלומר, היום הוא היום החמישי של חנוכה?
ור' אשר עונה בטבעיות ובביטחון לא-לו – "פיאט".
החייל פנה לדרכו והלך לו בלא לומר מלה…
כל האסירים נותרו על עומדם נדהמים.
פשעים חמורים ביותר נעשו בצריף לעיני כל, והחייל, שתפקידו לשמר על החוק לא די בכך שהוא מתעלם, הוא מעודד את הפשע בפיו!
"איש קדוש!" – הריעו האסירים לר' אשר בתשואות סוערות.
עד סוף ימיו היה ר' אשר בטוח שחייל זה היה אליהו הנביא.
בכל שנותיו במחנה, מעולם לא בוצע מפקד אסירים בשעה בזו, ואיש לא יכול היה להעלות על דעתו מחזה כזה – נציג השלטון הרואה שני אסירים העוברים בגלוי על שני עונות חמורים במיוחד, ובמקום להענישם – מתעניין במעשיהם ומעניק להם רוח גבית לפשעם…
אם היה נתפס החיל, יכול היה להיענש קשות על התעלמותו, ולהפוך בעצמו לאסיר.
אין ספק כי זכותו של בעל התשובה נחמן רוזמן, איש מסירות הנפש, היא שהביאה באותו לילה למחנה את אליהו הנביא בכבודו ובעצמו.
וכמעט מיותר לצין, שהדלקת הנרות בימים הבאים – אף היא עברה ללא כל תקלות… ('יהדות הדממה', ח"ב עמ' 161)
(מתוך 'ספיר ויהלום' – חנוכה)