דקה מתוקה ל ע"ב
אנא תפילין מנחנא
סיפר הרה״ג רבי אשר סופר שליט״א, חתנו של הגאון רבי שמואל וייצל זצ״ל רב בתל אביב, את המעשה דלהלן ששמע מפי חותנו כמה פעמים, אשר בדידו הוה עובדא, בנערותו למד בישיבת ברנוביץ, תחת ראשות הגה״ק מוהר״ר אלחנן וסרמן זצוק״ל, תלמידו הגדול של מרן החפץ חיים. יום אחד שלח אותו רבו בשליחות מסויימת אל החפץ חיים ראדינה. יצא הבחור לדרכו ומשום מה לא נטל עמו בצאתו את התפילין שלו, וכך אירע לו שנאלץ להניח תפילין שאולות מאחד מהמתפללים שמצא באחד מבתי הכנסת שעבר בהם בדרכו במהלך נסיעתו.
כשהגיע לראדין ונכנס אצל החפץ חיים, היה זה כבר דקות ספורות טרם שקיעת החמה של אותו יום. והנה אך נכנס הוא לפני רבנו החפץ חיים, פתח מרן ואמר כהאי לישנא באזני הבחור: הכתוב אומר 'מעוות לא יוכל לתקון', והנה אפשר להבין את הדבר בשני אופנים: יש לך מי שלא הניח תפילין כל משך ימי חייו רח״ל. זה כמובן מעוות שלא יוכל להתקן. חי כל חייו מבלי הנחת תפילין! אמנם יש מישהו אחר, שבאמת הניח תפילין כל חייו, תפילין שלו שכשרים כדת וכדין, אולם פעם אחת לא השתמש בתפילין שלו והניח תפילין ששאל מיהודי אחר פשוט מהמון העם. ודאי הלה סבור, שכל משך חייו נחשב שהניח תפילין באופן היותר טוב ומועיל, אלא שפעם אחת קרה והניח תפילין אחרות, שאין הוא יודע מקור וטיב כשרותן. אך האמת שלא כך הם פני הדברים! עליו לדעת שבהנחת תפילין זו שהניח פעם אחת, הוא קטע באחת את רצף הנחות התפילין שלו במשך חייו! ומעתה יחשב לו שכל יום ויום בפני עצמו הניח תפילין! ולא שיש כאן הנחת תפילין במשך כל חייו כמקשה אחת של קיום המצוה כהלכתה, ואף על כגון זה שהוא מעוות שלא יוכל לתקון.
אך יצאו הדברים מפי מרן החפץ חיים, והבחור הנדהם נרעש ויצא תיכף להניח בשנית תפילין באותו יום, הפעם תפילין מהודרות ללא חשש ופקפוק.
לאחר תקופה עזב הבחור שמואל וייצל את ברנוביץ והגיע ללמוד בישיבה דראדין, להסתופף בצל החפץ חיים. מתחילה לא הסכים רבו רבי אלחנן וסרמן לאפשר לתלמידו החביב עליו לעזוב את הישיבה, אולם כששמע ממנו שמחוז חפצו הוא ראדין ורצונו להסתופף בצל מרן החפץ חיים, אמר לו שאין ביכולתו למנוע ממנו בקשה גדולה שכזו.
(מאיר עיני ישראל ח"ה)