מאת: הרב ישראל ליוש
וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ… (לב כה)
הגמ' בחולין (צא א) מביאה את דברי רבי אלעזר שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל!
ודבריו טעונים ביאור: וכי מי שחביב עליו ממונו יקרא צדיק? הרי הצדיקים מסתפקים במועט וכלל אינם מייחסים חשיבות לממון ולגשמיות, רק קניינים רוחניים קניינם, מדוע חביבות הממון היא ראיה לצדיקות?
ועוד נקשה: חז"ל מסבירים שחביבות הממון של הצדיקים נובעת מכך שאינם פושטין ידיהן בגזל, וכי שבח הוא לצדיקים שאינם גוזלים? הרי לפשוט יד בממון לא לו, אינו ענין לצדיקות או רשעות, זה מנהג עבריינים, אנשי עולם תחתון!
נראה לבאר כך: יחסו של הצדיק לממון הוא כאמצעי בלבד כדי להשיג ולקנות את צרכיו לחיי עבודת ה' שלו. לעומתו, מי שאינו צדיק הוא כוסף לכסף, הממון היא עבורו לא רק אמצעי להשגת צרכיו, אלא הוא מטרה בפני עצמו, הוא אוהב כסף ולא ישבע כסף. אף אם מלאו כל צרכיו, אינו שבע, הוא רוצה עוד ועוד ממון, כי צבירת ממון לשם ממון הוא ערך עליון בעיניהם.
הצדיק מעריך את חפציו לא בגלל שווים הכספי, אלא בגלל שהם משרתים אותו למטרות נעלות. הוא אינו מייקר כלי זהב בגלל שהוא שווה יותר מכלי מתכת, אבל הוא כן יחשיב כל חפץ שהוא למרות שוויו הדל, כי הוא משרת אותו לשימושים חשובים.
זהו השבח על הצדיקים ובראשם יעקב אבינו. הוא חזר עבור פכים קטנים למרות שווים הדל, כי הוא צריך את שימושם. אדרבה דוקא חזרתו לפכים הקטנים מראה שהוא איש רוחני שאינו מייחס חשיבות לכסף, אלא מטרתו היא השימוש בכלי. כי מי שאינו צדיק לא יחזור על פכים קטנים, למרות שימושם, כי הם הרי לא שווים כסף, ואותו מעניין רק כסף…
הצדיקים, חביב עליהם ממונם יותר מגופם, אין הכוונה לאהבת הממון ולתאוות הבצע, הכוונה היא לממון המשרת אותו לעבודתו הרוחנית, וזה חביב עליהם יותר מגופם הגשמי, כי בעבורם הגוף אינו אלא מכסה לנשמה.
בזאת אף נבין מה ענין השבח לצדיקים שאינם פושטין ידיהן בגזל. 'פושטין ידיהן' הוא ביטוי ל'ביקוש', כפי שנאמר: "כל הפושט יד נותנים לו". הצדיקים שאינם מעריכים את הממון בגלל שוויו, אלא לפי צורך שימושו ושירותו, א"כ אין להם כלל ביקוש ותאווה לממון הזולת, כי רק מי שתאוות הממון בראש מעייניו, הגזל הוא ניסיון עבורו, כי הוא רוצה להעשיר את אוצרותיו. אבל הצדיק מתייחס לכל ממון כמשרת וכעבד העושה את רצון אדונו, ואין לו כלל תאווה להגדיל את ממונו ולהעשיר את אוצרותיו.
החנווני בשכונת 'זכרון מאיר' פנה לרבי יעקב הלפרין זצ"ל וסיפר לו שמזה שבועיים ימים לא באים לקנות מצרכים מביתו של מרן ה'חזון איש' זי"ע, וכיון שהם לא נהגו לקנות ולשלם בהקפה, כנראה שאין להם כסף ולכן הם לא קונים אוכל… "עשה עם המידע הזה כהבנתך…" סיכם החנווני
רבי יעקב ידע שה'חזון איש' לעולם לא קיבל כסף מאף אחד, ועל כן החליט להעניק לו כסף בערמה. הוא בא לביתו וביקש לקנות עשרה ספרי 'חזון איש' על מסכת פסחים שזה עתה יצא ממכבש הדפוס.
"לשם מה לך עשרה ספרים?" שאל ה'חזון איש'
– "בשיעור של הג"ר שלמה הרשלר זצ"ל התחילו עכשיו ללמוד מסכת פסחים, ואני רוצה לקנות לכל הלומדים ספר 'חזון איש'…"
– "מספיק להם צל"ח על פסחים, הם לא צריכים 'חזון איש' על פסחים…
ניסיונותיו של ר' יעקב הלפרין לא צלחו, ה'חזון איש' הסכים למכור לו רק ספר אחד, במחיר עשרים גרוש…
פעם ביקר בבית ה'חזון איש' זי"ע רב מירושלים. כשיצא, קנה ספר מהרבנית והשאיר אצלה חמש לירות, [סכום גדול, באותם ימים], נכנסה הרבנית אל ה'חזון איש' וספרה לו בשמחה על חמשת הלירות שהרוויחו. לקח ה'חזון איש' את השטר של החמש לירות וקרע אותה לעיני הרבנית לארבע חלקים, [לאמור: כך צריך להעריך כסף…]. לאחר מכן, הדביק ה'חזון איש' את השטר חזרה ושלח אותו עם שליח מיוחד לרב ההוא מירושלים…
"כשמשלמים יותר…" – הפטיר ה'חזון איש' – "רק גורמים לי טרחה יתירה… עשרים גרוש מספיק…"
הסיפור שמבטא יותר מכל שאצל הצדיקים הכסף הוא רק אמצעי ולא מטרה, הוא מה שסיפר הר"ר אברהם ריין זצ"ל, מי שהיה מנהל הישיבה ב'כפר סבא', שם שימש מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אהרן ליב שטיינמן זצ"ל כר"מ…
יותר מחצי שנה לא הצליח ר' אברהם לשלם משכורות לצוות הישיבה. לאחר תקופה זו רווח מעט לקופת הישיבה, ורבי אברהם ביקש לשלם להג"ר אהרן לייב את כל המשכורות שלא שולמו לו. אך רבי אהרן לייב סירב לקבל את המשכורות, "הרי הסתדרנו כל החורף גם בלי הכסף הזה… מדוע שאקח את זה עכשיו…?
כששמע זאת ר' אברהם, פנה אל הרבנית ושאל אותה: "כיצד הסתדרתם כל החורף בלי משכורת…?"
"החצילים היו מאוד זולים בחורף, אכלנו מהם בוקר, צהריים וערב…"