אכילה ושתיה קיבל עליה והא ליכא או דלמא הנאה קביל עליה י"ד.
במשך כל השנים מנעה אמא את עצמה מלהפריע לאבא בלימודו. כשנבנה לאבא חדר לימוד בקומה העליונה , סירבה אימא לקבל מפתח של החדר: "אם יהיה לי מפתח , אני עלולה להפריע לאבא בכל מיני שאלות דחופות"…(וזאת בגלל הקושי שלה לסרב לאנשים הנמצאים במצוקה).
לנשים הרבות שביקשו לשמוע ממנה הדרכה, הייתה אומרת: "אם הבעל לומד, אין להפריע לו בשאלות. לפעמים האשה רוצה לומר לבעלה 'רק דבר קטן', אבל הבעל כבר אינו יכול להמשיך בלימודו כפי שהיה קודם הפרעתה".
לבד בעול הבית
לאמא היה חוש מיוחד להבחין בדקויות. היא לא דאגה ללימודו של אבא רק בכמות, אלא גם באיכות. לא זו בלבד שלא הפריעה לאבא בשעת לימודו, אלא אף טרחה ועמלה לסלק ממנו כל טרדה וכל מפריע כדי שיהיה פנוי ללמוד במנוחת הנפש ובשלווה, ללא כל דאגה. היא לא עירבה אותו בענייני הבית ובטיפול בילדים, ובמשך קרוב לשישים שנות נישואיהם לא בקשה ממנו עזרה כלשהי. ולא רק בעת שהייתה במיטבה, אלא גם כשהייתה חולה או חלושה, במצבי לחץ ובעתות מצוקה- תמיד התמודדה לבדה.
רק בשנים מאוחרות תיארה לנו אימא עד כמה הייתה הפרנסה באותן שנים מצומצמת, ועד כמה היה קושי זה מוטל על כתפיה בלבד.
תחילה חיו אבא ואימא מהמשכורת הדלה שקיבלה אימא מעבודתה כמנהלת חשבונות בתל אביב, בתוספת התמיכה שקיבל אבא מהכולל. לאחר שנולדה אחותי חנה, עבדה כמזכירה ב'בית שרה שנירר', וכשפסקה לעבוד נותרה רק התמיכה הזעומה מהכולל כמקור פרנסה יחיד.
מידי חודש היה אבא מוסר לאמא את המעטפה שקיבל כשהיא סגורה. הוא רק ביקש ממנה שתביא לו את המעשר לחלק לעניים, ומאז לא דיברו על כסף עד לחודש הבא (אלא אם כן היה זקוק לכסף כדי לקנות ספרים). אבא לא שאל את אימא מה היא עושה בכסף, והיא לא סיפרה לו האם הסכום מספיק לצורכי הבית. כיוון שכך, היה עליה להתמודד עם המטלה הכבדה- לכלכל את הוצאות הבית בסכום הדל שעמד לרשותה. אימא בגדלותה לא שיתפה את אבא בקשיי הפרנסה ונשאה בעול לבדה.
אבא לא נשא בעול הבית כלל אלא סמך על אימא לגמרי, ובזכותה למד מתוך מנוחת נפש מוחלטת, באין מפריע. אימא פעלה בחכמה ובמסירות, ואכן, אבא מעולם לא קם בלילה לילדים, לא הלביש אותם ולא התמצא בבגדיהם. אימא לא שלחה אותו למכולת או לירקן, לא לבנק ולא לרופא ילדים; הוא אפילו לא ידע היכן נמצאים כל אלו. החנויות היחידות שאבא נכנס אליהם היו חנויות הספרים…
את כל זה ראתה אצל אמה בבית הוריה, והיא המשיכה בדרך זו בשמחה ובטבעיות.
ש"ס במקום מעיל
תמיד היה ביתנו מלא ספרים, ולאחר פטירתו של סבא הסטייפלר, כאשר ספריו עברו לאבא, נוספו מדפים בכל מקום פנוי. לא כל עקרת בית הייתה ששה על כך, אולם בעיני אימא נדמו מדפי הספרים כקישוטים וכתמונות פאר מרהיבי עין, וקירות הבית- כאילו נצבעו בצבעי זהב מבהיקים.
לאחר נישואיהם נכנסו אבא ואימא לגור בדירה ברחוב הרב בלוי, וסבא וסבתא אלישיב העניקו להם סכום כסף בעבור דמי שכירות של שנתיים ימים. כעבור כשנה עברו לדירה שברחוב אור החיים, שעליה לא הוצרכו לשלם שכר דירה. סבא הרב אלישיב סירב לקבל את דמי השכירות בחזרה, וכך נותר מחצית מן הסכום בידי אבא ואימא.
סבתא הרבנית קניבסקי הציעה לאימא לרכוש לעצמה בכסף זה מעיל חורף, שלו הייתה זקוקה מאוד, אולם לאימא היו תוכניות אחרות: "בכסף הזה נרכוש ש"ס לבעלי; אני כבר אסתדר ללא מעיל"… וכך התחממה אימא בדפי הגמרא של אבא!
הש"ס שקנתה משמש את אבא עד עצם היום הזה!
לא היה דבר שהסב לאמא הנאה יותר מלשמוע את אבא בלימודו. סיפר רבי אריה שכטר: "לאחר חתונתם של הרב והרבנית הייתי מגיע ללמוד עם הרב בחברותא. לא פעם הייתי רואה את הרבנית יושבת ליד החדר ומאזינה בקורת רוח".
"גן עדן בעולם הזה"
סיפרה הרבנית שרייבר: כשהתגוררנו עם הרב והרבנית באותה הדירה, כשאנו חולקות מטבח משותף, הייתי עדה להנהגתה המיוחדת: הסטייפלר היה שולח להם מעט ירקות כדי לחזק את גופם, אך הרבנית לא טעמה מהם- היא שמרה הכל לבעלה הצעיר, כשהיא מתקיימת מלחם ומרגרינה מערב שבת לערב שבת. כשתמהתי על כך בפניה, הסבירה לי: "כשאני זוכה לאכול לחם ומרגרינה ובעלי לומד תורה, יש לי גן עדן כבר בעולם הזה!".
עד סוף ימיה עמדה אימא לימינו של אבא, מוכנה ומזומנה לשרתו בכל שעות היממה. כל סדר יומה נע סביבו. בכל יום ויום הייתה מכינה את ארוחותיו במו ידיה, וגם כשנשים רבות צבאו על חדר המבוא הקטן ביקשו לסייע בידה- הכנת הארוחה לאבא נותרה תפקידה הבלעדי. אימא הייתה מקבלת את הנשים במטבח הצפוף, תוך כדי שהיא קוצצת סלט ירקות דק דק בתשומת לב מרובה מידי יום ביומו. כשתיבלה את הסלט בשמן זית, הייתה אומרת: "כדי שהרב לא ישכח את התורה שלומד". (כידוע שמן זית טוב לזיכרון). מישהו קנה לאימא קוצץ ירקות כדי להקל עליה את הכנת הסלט, אולם אימא הזדעקה: "את הזכות הזו שיש לי- להכין לרב סלט- אתם רוצים לקחת ממני?"
אימא לא יצאה מהבית לענייני ציבור או לכל מטרה אחרת קודם שסיימה להכין את ארוחות. כשהשתתפה בשמחות הייתה עוזבת את המקום כאשר הגיעה שעת הארוחה של אבא. גם בעיצומן של מסיבות סידור או בת מצווה של נכדותיה הייתה קמה ויוצאת כאשר הגיע זמן ארוחת הערב של אבא.
"זמן ארוחתו של בעלי הגיע"
סיפרה אחת ממקורבותיה של אימא: הלכתי עם הרבנית לחתונה, והנה באמצע החופה הודיעה לי הרבנית כי היא הולכת. תמהתי מאוד: "החופה בעיצומה, מדוע לא תמתיני מספר דקות עד לסיומה?"
והרבנית השיבה: "אין זה אפשרי. זמן ארוחתו של בעלי הגיע, ואיני יכולה לעכבו אף לא דקות ספורות!" הרבנית הלכה לביתה, והגישה לרב את ארוחתו ו…שבה לחתונה!
גם בזמנים בלתי נוחים הקפידה אימא שתהיה לאבא ארוחת צהריים מבושלת. כשהיינו נוסעים לסבא וסבתא אלישיב, הייתה משאירה לאבא את ארוחת הצהריים על השולחן. הקפדנו לחזור לקראת ערב, כדי שאבא יחזור, תהיה ארוחת הערב מוכנה בעבורו.
גם ערב בדיקת חמץ, שהינו יום עמוס בכל בתי ישראל, לא היה שונה מימות השגרה.
מספר נכד: נכנסתי למטבח של סבא וסבתא, שהיה ברובו נקי לפסח, אבל על האש בעבע תבשיל של חמץ. התפעלתי- כל הנשים טורחות לנקות את הבית, לאף אחת אין זמן לבשל, ואילו כאן מבשלים כאילו לא ערב פסח היום, כאילו לא תיערך הלילה בדיקת חמץ! אבל סבתא הביטה בי בתמיהה: 'מה אינו מובן?! הלוא סבא צריך לאכול כרגיל?!'
אמא דאגה שהארוחה תהיה מוכנה לאכילה בדיוק ברגע שאבא אמור להגיע הביתה, וזאת כדי שלא ייאלץ להמתין אף לא שנייה אחת, וייגרם ביטול תורה קל שבקלים! היא הייתה מקפידה להוציא את מנתו מן הסיר מספר דקות קודם שובו, כדי שיתקרר ותגיע למידת החום הרצויה בעת שאבא יתיישב לאכול.
(מתוך הספר 'בית אמי' , מאת הרבנית ר. צביון )