מעיון קל בסיפורו של אליעזר עבד אברהם עולה תמיהה רבתי.
מלפנים כאשר אברהם שולח את אליעזר לחפש אישה לבנו הוא מזהיר אותו אך בהזהרה אחת ויחידה, 'אשר לא תיקח אישה לבני מבנות הכנעני'.
אם כן, ראוי היה לאליעזר לבדוק תחילה את נושא הייחוס המשפחתי לפני כל דבר אחר.
לא כן מתנהג אליעזר בפועל. הוא מתפלל מקירות ליבו על עין המים, 'הקרה נא לפני היום', הוא אף נותן סימן, ומתפלל שהסימן יצליח. כאשר מגיעה הנערה הוא בודק אותה קודם כל בסימן שהוא העמיד בתפילתו, כשהסימן מצליח הוא כבר נותן לה את המתנות והתכשיטים ומשתאה לדעת ההצליח ה' דרכו, רק לבסוף הוא 'נזכר' לשאול אותה בת מי את?!
הלא פלא הוא! והרי אברהם אבינו ציווה אותו לבדוק שלא תהיה מבנות הכנעני ושילך אל משפחתו. אליעזר לא בודק בכלל את הנושא המרכזי שלשמו הוא נשלח??
יישוב הקושיה הזו הוא ביסוד הבנת הנושא של אמונה חושית.
אברהם אבינו, מעבר להיותו אבי האומה, עוד לפני היותו עמוד החסד אותו הוא הנחיל לבניו אחריו עד עולם, הוא היה הראשון שהשריש אמונה חושית ושכלית לכל באי עולם. 'אברהם העברי' שכל העולם בכף אחת והוא בכף השניה, הוא מכריע את כולם. הרי זה בכח האמונה!
אפילו אליעזר עבד אברהם, כמי ששירת בביתו של אברהם, ידע שאין עוד מלבדו! שכל הכוחות המסתובבים בעולם בטלים ומבוטלים ואין בהם שום עצמיות כלל, רק אלוקותו יתברך שמו.
זו הייתה המלחמה של אברהם אבינו כל שנות חייו באלילים ובכוחות המטעים את האדם לחשוב כאילו יש עוד משהו מבלעדיו יתברך. את זה אליעזר ינק כל יום כל היום. אפילו הוא, שנחשב 'ארור' התנהג בפשיטות באמונה תמימה.
אליעזר ידע שאם הוא מתפלל מעומק הלב ובכוונתו לעשות באמת את רצון שולחו – שהוא בוודאי רצון ה', אין כאן שום מקום לספיקות. היה ברור לו שהנערה הראשונה שהוא יפגוש היא תתאים ליצחק ובה תתקיים השליחות. לא היה לו צורך לברר מצד עצמו את הנושא כי כשהוא התפלל הוא העמיד מצב שבו אם נערה תאמר 'שתה וגם לגמליך השקה' ממילא ברור שאותה הוכחת לעבדך ליצחק. רק מכח קיום השליחות של אברהם הוא שאל אותה בת מי היא. לא כי היה לו צורך לברר את הנושא.
זו אמונה חושית!
את האמונה הזו הנחיל אברהם אבינו לא רק לעבדו זקן ביתו. זו ירושה איתנה אותה קיבלנו כל בני אברהם ביסוד נפשנו. כל אחד מבניו של אבי האומה יש בו את הכח לחיות חיים של אמונה חושית כזו בה הכל ברור בתכלית בלי שום ספיקות ושאלות. צריך רק להוציא את זה מן הכח אל הפועל.
אפילו יהודים פשוטים בדורות עברו היו חיים עם אמונה כזו.
תחת אחד השיחים סיפר פעם הרב מפוניבז' הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן מעשה נורא לו הוא היה עד בצעירותו.
בעיירה וילקומירר בה כיהן חותנו הגאון רבי אריה ליב רובין כרב העיירה, נפטר פעם סמוך לכניסת שבת קודש בחור צעיר שהיה בן יחיד להוריו. הוא נפטר בחטף בטרגדיה קשה שזעזעה כל לב וההלוויה נקבעה למוצאי שבת, כשההורים שוהים עם גופת בנם בבית במשך השבת. אף אחד מבני העיירה לא ההין להיכנס אל הוריו השבורים של הנפטר בליל שבת כדי לנחם אותם. הכאב היה בלתי נתפס…
רק רב העיירה מתוקף תפקידו נטל על עצמו את העול להיכנס אליהם להיות איתם בשעה שמתם מוטל לפניהם. הוא נטל איתו את חתנו הגדול כדי לנסות ולהשתתף עימם בצערם הנורא.
כשעמדו רב העיירה וחתנו הגרי"ש במפתן דלת הבית הם שמעו את ההורים השכולים והדואבים יושבים סביב השולחן ומזמרים במשך דקות ארוכות את ניגוני השבת. רק שתחת לומר את הזמירות המקובלות הם זימרו את הניגונים על המילים 'ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם'… כך ניגון אחר ניגון עם המילים הנוראות הללו בהצדקת הדין ובאמונה בלתי נתפסת.
הרב אמר לחתנו, בוא ונצא, כנראה שנטרפה עליהם דעתם מרוב צער… לא יכול להיות שיהודים פשוטים כאלו הגיעו לדרגה כזו של אמונה, ככל הנראה הם לא מצויים בדעתם הרגילה. אין הסבר אחר…
עם צאת השבת התעלפו ההורים מתוך בכיה רבה מאד.
פנה הרב לחתנו ואמר לו: חוזרני בי ממה שאמרתי בליל שבת. אם הם מתעלפים מצער כנראה שהם כן מבינים את המצב. על כרחך שהם אכן מאמינים…
גם אצל יהודים פשוטים תיתכן אמונה כזו נשגבה. גם אצל כאלו שלא השיגו השגות מרוממות מתוך עיון וחקירה ניתן להגיע לדרגות כאלו. כיון שירושה היא לנו מאבינו אברהם. ובירושה יש חלק לכל אחד ואחד!