"והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו" (יח, ח)
ב"הדר זקנים" מבעלי התוספות מובא חידוש נפלא:
הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה, החום היה בלתי נסבל, עד שהעץ לא היה בו כדי להצל על שלושת אורחיו של אברהם אבינו. אברהם נקרא "האדם הענק שבענקים", עמד אברהם וסוכך עליהם בגופו כעץ.
וזהו שנאמר: "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו", שאברהם עמד עליהם במקום העץ. ומדוקדק הלשון "תחת העץ", שמשמעותו "במקום העץ", וכמו שנאמר בעקדה (כב, יג): "ויעלהו לעולה תחת בנו", כלומר, במקום בנו.
איזו מסירות נפש לחסד ולהכנסת אורחים! אברהם אבינו מכניס שלושה ערביים לביתו. הוא לא חס על כוחותיו החלושים, לא חס על כבודו כנשיא אלוקים. הוא מאכיל אותם ומשקה אותם, ולא מסתפק בכך אלא עומד ומסוכך עליהם כעץ.
אמר הקב"ה: אתה נתת את עצמך מעל מעבר למה שאתה חייב וסוככת עליהם כעץ – בזכות זו יזכו בניך לסוכות, לצילא דמהימנותא.
וזה עומק הרעיון של חג הסוכות. עברנו את הימים נוראים, אבל אנו לא מסתפקים בכך אלא הולכים מחיל אל חיל, מוסיפים עלינו עוד מצוה ומקיימים מצות סוכה.
וה"אור החיים" הקדוש מוסיף: יש שלושה דברים שאדם מוסר את נפשו עליהם – בְּנֵי, חיֵי ומזונֵי. 'בְּנֵי' – אבא מוסר את נפשו עבור בניו, מוכן להסתכן בנפשו כדי להגן עליהם. חיֵי -אדם מוכן לעשות הכל ולסכן את עצמו כדי להציל את חייו, כי החיים הם מעל הכל. מזונֵי – אדם מוסר את נפשו בעבור מזונותיו, נוסע עד קצוי עולם עבור הפרנסה.
הקב"ה מדד ובחן את אברהם בשלושה דברים אלו. אמר לו: תעקוד את בנך, תמסור את חייך ותיכנס לכבשן האש, תשאיר את כל ממונך כשתעזוב את חרן.
ואחרי שאברהם אבינו עמד בכל שלושת הניסיונות הללו, אמר לו הקב"ה: על כן תזכה לשלושת הדברים האלה: בְּנֵי – נולד יצחק; חיֵי – ניתנה הבטחה לבני ישראל עד סוף כל הדורות שהקב"ה יצילם; מזונֵי – ניתנה הבטחה שבניו ייצאו ברכוש גדול.
מי שמוכן להקריב ולתת הכל לקב"ה – יקבל ממנו בשפע רב.
*
יש יהודי אמריקאי בשם ר' שמואל אוסטרן, 'בעל-הבית' פשוט, שזכה לגדל ארבעה בנים – כולם תלמידי חכמים מופלגים.
שאלו אותו: במה זכית?
אמר להם: בתקופת מלחמת העולם השנייה שירתּי כחייל ב'מארינס' של צבא ארצות הברית. הפלגנו באוניה לנסיעה ארוכה שנמשכה למעלה מחודש. היינו מצוידים בכמות גדולה של מנות אוכל צבאיות, שכללו לחם ומנה בשרית. כמובן, לא נגעתי בבשר הטריפה, ובמשך כל התקופה התקיימתי מלחם ומים.
יום אחד הופצצה האוניה על ידי מפציץ גרמני. הפצצה פגעה בחלק מהאוניה, פרצה בה שריפה וכל מחסן הלחם נשרף. מה יהיה כעת? אין לחם, המזון היחיד הוא בשר טריפה. לא רציתי להתגעל במאכלות אסורות, אבל ממה אתקיים?
שאלתי את החיילים אם במקרה נשאר למישהו קצת לחם. ניגש אלי חייל ולחש לי: "בוא אחריי". הוא הביא אותי למקום מחבוא, הסיר את הכיסוי והנה נתגלתה לנגד עינינו כמות גדולה של לחמים. מתברר שהוא גנב אותם מהמחסן והחביא אותם לעצמו. הכמות הזו יכולה להספיק עד סוף ההפלגה. אמר החייל: "המדים שלי נשרפו בהפצצה. אני מוכן לתת לך את הלחמים הללו, אבל בתמורה תן לי את בגדיך"…
הסכמתי. עטפתי את עצמי בסדין ונתתי לו את המדים שלי. בתמורה קיבלתי ממנו כמות גדולה של לחמים, שמהם התקיימתי במשך ארבעה שבועות, עד שהסתיימה ההפלגה. אין לתאר את הבושה שהיתה לי כשנאלצתי במשך ארבעה שבועות להתהלך כל היום עטוף בסדין. אבל הייתי שלם עם המעשה, שמחתי בלבי, שעל ידי כך ניצלתי מאכילת טריפה.
והנה, הקב"ה שילם לי את שכרי בכפל כפליים. על כל שבוע של התבזות לכבוד שמים – זכיתי לבן תלמיד חכם. ארבעה שבועות – ארבעה בנים תלמידי חכמים מופלגים!
(רבי גואל אלקריף שליט"א -שש באמרתך בראשית)