כאשר הרב מפוניבז' היה בדרכו לדרום אפריקה, פרצה המלחמה הנוראה, שבמהלכה הושמד חלק גדול מיהדות אירופה. מכל משפחתו נותר לו בן אחד בלבד, וישיבתו נחרבה כליל. לאחר המלחמה, כאשר הרב מפוניבז' עלה לארץ, על פי דרך הטבע היה עליו להיות שבור ורצוץ לגמרי, שהרי כמעט ולא נותר שריד ממשפחתו, וישיבתו חרבה. אולם הרב מפוניבז' ראה את החורבן הרוחני ששרר בארץ ואמר לעצמו: "עלי מוטל להרים את כבוד התורה מעפר ולהקים בארץ ישראל ישיבות קדושות!"
הרב מפוניבז' היה אדם חולני, הוא סבל מכאבים עזים ברגלו וכליותיו לא תפקדו כראוי. בנוסף לכך, באותה התקופה היה קשה מאוד לגיס כספים ועקב כך הוא זכה לביזיונות רבים, אולם הוא לא אמר נואש וכל מקום תורה שנבנה נראה בעיניו בעניין בית המקדש!
הרב מפוניבז' הרגיש כי בני הישיבה מהווים את תמצית חייו, וכאשר ראה אותם יושבים על תלמודם, ליבו רחב משמחה. כשדיבר בפני בני תורה על מעלה התורה, הוא היה פורץ בבכי נגרש ונראה כמלאך ה' צבקות!
הרב מפוניבז' זיהה את עצמו עם התורה ועם קידוש ה'. כל שאיפתו היתה להרבות תורה בישראל. אלו היו כל חייו. וכשאדם מגיע למדרגה כזו, הוא יכול לחדש חידושים ולחבר ספרים, ובכל זאת אין בו כל גאווה, מכיוון שה'אני' וה'תורה' מתמזגים בקרבו לדבר אחד.
לאחר שהרב מפוניבז' הקים את ישיבת פוניבז' בבני ברק, הקים רבי אייזיק שר זצוק"ל את ישיבת סלבודקא. רבי אייזיק הצליח לגייס כספים רבים עבור ישיבתו, בה בשעה שבישיבת פוניבז' לא היה מאומה ועקב כך התעורר החשש שבחורי ישיבת פוניבז' יעברו ללמוד בישיבת סלבודקא שבה היו תנאים ראויים יותר.
מאחר שבני ברק של אותם הימים היתה מקום קטן, סברו הכל שבקרוב יפנה הרב מפוניבז' אל רבי אייזי'ק שר ויבקש ממנו להקים את ישיבתו בעיר אחרת, כשהוא מסתמך על הטענה כי אין צורך בשתי ישיבות ביישוב כה קטן.
ברם, כאשר הרב מפוניבז' שמע כי ישיבה נוספת עומדת לקום בבני ברק, הוא שמח שמחה עצומה. בחנוכת הבית של ישיבת סלבודקא הוא היה מראשי הדוברים ודרש בהתרגשות עצומה על התורה ומעלתה.
זו היא המדרגה של "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי… כי באלה חפצתי נאום ה'", ואדם הנוהג על פיה מזהה את רצונו עם רצון ה'.
הגויים אינם מכירים במציאות שכזו, ומשום כך הם כופרים בבחירה חופשית. על פי טענתם, הגאווה אינה מידה שלילית, והיא היסוד לקיומו הנפשי של האדם. לשיטתם, לא ייתכן שהאדם יבטל את גאותו מבלי שיבטל את עצמו כליל. לפיכך, כאשר אתה שובר הגאווה שבאדם, שברת את האדם.
אולם האמת היא, שאדם המתגאה על אחרים מגלה כי הוא סובל מ'רגש נחיתות'. כאשר רופא יודע כי הוא הרופא הטוב ביותר, אין לו כל סיבה שלא להקשיב לרופאים צעירים ממנו. פעם אירע מקרה ברופא מומחה, שאבחן חולה מסוים כסובל ממחלת כליות. במקום נוכח רופא מתמחה, שטען כי לדעתו החולה סובל מבעיה אחרת, אך הרופא הבכיר בחר להתעלם מדבריו.
מה היה קורה לו היה חושש לדבריו של הרופא הצעיר ומורה לבצע את הבדיקות הנדרשות? אולי הוא באמת צודק! אבל הרופא הבכיר סבר אין זה מכבודו ליחס חשיבות לדעתו של רופא זוטר.
הסיבה לכך שאדם גדול מסרב להקשיב לדעתו של אדם הנחשב כקטן ממנו, נובעת מכך שבלבו ישנם 'רגשי נחיתות'. הוא יודע שהוא לא רופא גדול, ומשום כך הוא לא רוצה להקשיב לדעתם של אחרים.
ברם, כאשר האדם לומד תורה כשהוא נהנה מלימודו, הוא אינו נזקק לכבוד כלל, מכיוון שההנאה שיש מלימוד התורה, היא הסיפוק שלו והיא הגאווה שלו.
(מתוך הספר 'לקחת מוסר')