מאת: הרב ישראל היימן
בימים אלו כלל ישראל נמצא באחת מהתקופות המכוננות בעם.
מלחמה ניטשת עם אויב אכזרי שלא מבחין בין דם לדם ובין איש לרעהו. משמים הוכיחו לנו את אפסות ההישענות על בשר ודם ועל כוחי ועוצם ידי, נתנו לנו איתות ברור משמים לכך שאין לנו מגן וצינה אלא אדון כל הברואים המשגיח בכל עת על כל פרט ופרט, ואין לנו שיור רק התורה הזאת.
בני התורה הנושאים על כתפיהם את האחריות לשמירת הארץ על ידי קיום התורה וההתחזקות בשקידתה ובשמירתה, עמלים בימים אלו ביתר שאת וביתר עוז יחד עם כל שלומי אמוני ישראל בתפילה ובתחנונים לאבינו אב הרחמן שיעמוד לעזרת ישראל לבל תיפול שוב שערה משערות כל יהודי באשר הוא ושלום ושלווה ישכנו בתוכנו.
מצב זה אינו חדש לנו, עם ישראל ידע צרות מלחמות וייסורים מיום שירדה שנאה לעולם בשעת מתן תורה ועד ימינו.
מעניין להפנות מבט אל רבותינו מצוקי ארץ בהתייחסותם בתקופות דומות למצב ולתפקיד שלנו בו.
לפני חמישים שנה בדיוק בשעת מלחמת יום הכיפורים, כאשר אז כהיום שררו בלבול וחוסר וודאות בציבור הקטן שהיה אז כאן בארץ, שכן גם אז המלחמה פרצה בעיצומו של היום הקדוש, מתוך הפתעה לעם היושב בציון וללא כל הכנה מוקדמת. התבצע גיוס שכלל המונים שלא העלו על דעתם עשר דקות קודם מה הולך לקרות וכבר היו בדרך אל החזית. אלפי הרוגים ומדינה צעירה שנמצאה לא מוכנה בעליל למצב המורכב.
גם בישיבת פוניבז' המעטירה, שכבר אז איכלסה בין שורותיה את המיטב של צעירי הצאן מציבור לומדי התורה, שררו בהלה וחוסר וודאות. ראש הישיבה הנערץ הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל נשא אז שיחה יסודית מתוך מבט של תורה על תפקידם של בני התורה ועל ההרגשות אותם הם אמורים לשאת בקרבם בימים מורכבים אלו.
עיקרי הדברים סבבו סביב ענין ה'נושא בעול'. הוא סיפר מעשה נורא ממרנא הסבא מסלבודקא.
בזמן מסוים הלך הסבא לבקר תלמיד שחלה במחלה קשה. הוא צעד בליווי אחד מגדולי תלמידיו ופנה לבקר את אותו חולה. כשנכנסו אל הבית גילו הסבא ותלמידו שמצבו של החולה קשה ביותר. הוא שכב ללא ניע ובפקודת הרופאים היה אסור לו באיסור חמור להזיז אף אחד מאיבריו. כל תזוזה הייתה יכולה לסכן את חייו, פשוטו כמשמעו.
החולה התאונן ארוכות על מצבו הנואש. הוא שוכב ימים ולילות בלי אפשרות לעשות כלום, רק להרהר בלימוד או בשאר דברים. מחמת הוראת הרופאים הוא לא יכול אפילו לסוב על צידו לקריאה או לעיסוק כלשהו והדבר גורם לו לייסורי גוף ונפש נוראיים.
הסבא חיזק את תלמידו בדברים נרגשים ויצא משם בכאב על תלמידו המתייסר.
ביציאתם שאל הסבא את מלווהו אם הוא יודע כמה פעמים הוא מתהפך על מיטתו במהלך הלילה, האם הוא שם ליבו פעם לנושא הזה?
התלמיד הראה כלפי חוץ את השתוממותו מהשאלה הבלתי צפויה שהציג לו רבו. הסבא שתק מספר רגעים ואז הרעים בקולו בתוכחה נוראה וחריפה מאין כמותה.
הוא אמר לתלמידו המלווה רק משפט קצר: "עס שמעקט מיט רציחה" – זה מריח רציחה…
כאן הרעים ראש הישיבה הגר"ד זצ"ל בקולו. הסבא לימד אותנו שחיסרון בנושא בעול עם חברו, מצב שבנאדם לא יכול לשים את עצמו ממש בהרגשה דומה לזו של חברו הסובל, הרי היא דומה ומעין רציחה ממש!
מבהיל על כל רעיון!!
ראש הישיבה האריך לדבר על אותם אלו הנמצאים סמוך לחזית ועל אותם אלו הנלחמים תוך חירוף נפש, על הצורך ללמוד ולהתפלל מתוך הרגשה של שותפות וצרה כאילו אנו נמצאים שם ממש. לבל נהיה חלילה חשודים על רציחה.
אף בפרשתנו אנו מוצאים את הנושא בעול כמעשי אבות שסימן לבנים.
אברהם אבינו שנפרד מעל לוט כאשר הוא מעמיד חיץ מוחלט בין דרכו – דרך ה' ויראתו, לבין לוט ודרך סדום אותה הוא בחר. מכל מקום כאשר לוט נשבה בין המלכים הוא יוצא למלחמה כמעט אבודה מראש מול ארבעת המלכים הבלתי מנוצחים כדי לשחרר את לוט. הוא מרגיש את צרת בן אחיו ומידת החסד של אברהם אבינו מניעה אותו לעשות ככל אשר בידו להוציא אותו משביו, לא משנה מה המצב הרוחני שלו.
אנו, נושאי דגל האמונה, התורה והמצוות, מחויבים לחוש את כל אותם אלו שסובלים, נעים ונדים מבתיהם, מתאבלים על יקיריהם, דואגים לאהוביהם, מסכנים את חייהם. אנו מחויבים בימים אלו להמשיך ולהחזיק במידתו של אברהם אבינו, ללמוד ולהתפלל, להתחזק ולייחל, להיות איתם בצרתם ולהכריע בכח האמונה התורה והתפילה את המערכה הקשה.
ובביאור הענין, להעמיק את ההבנה במהות התפקיד של נושאי התורה יש להעתיק את דבריו הנוראים והמופלאים של הנצי"ב בהעמק דבר בפרשתנו על הפסוק 'וירק את חניכיו' וכה דבריו הנפלאים: "בנדרים ל"ב שהוריקן בדברי תורה, והוא פלא מה זה שעה לדברי תורה? אבל הענין הוא דזכות התורה היא חרב של ישראל וכו' ועל כן כל שהמלחמה כבדה יש להעמיק יותר בהלכה ולשנן את החרב" עכ"ל.
ובפרשת בהר על הפסוק 'וישבתם על הארץ לבטח' לשונו הטהור: "הוא הטעם והסיבה מה שנדרש בשני יובל להגדיל תורה דשמירת הארץ מאומות העולם הוא על ידי אנשי חיל היושבים על הספר וביובל אין אנשי חיל חמושים למלחמה שהרי כל אחד שב לאחוזתו ואם כן יש סכנה בישיבת הארץ וכו' משום הכי הזהיר הכתוב ועשיתם את חוקותי וגו' ופלפולה של תורה היא חרבם של ישראל והיא המוספת שמירת המדינה וכל מה שהמלחמה יותר מסוכנת יש לחדד יותר החרב" עכ"ל.
הרי לנו שאת הנושא בעול האמיתי אנו יכולים לבצע בפלפולה של תורה ובשינון החרב למלחמתה של תורה והיא שמירת הארץ האמיתית והניצחון המובטח!