מאת: הרב ישראל אולמן
ברכות ה, ב
רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא וכו' אמרו ליה, לעיין מר במיליה. אמר להו, ומי חשידנא בעינייכו. אמרו ליה, מי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא. אמר להו, אי איכא מאן דשמיע עלי מילתא, לימא. אמרו ליה, הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבישא לאריסיה. אמר להו, מי קא שביק לי מידי מיניה, הא קא גניב ליה כוליה. אמרו ליה, היינו דאמרי אינשי, בתר גנבא גנוב, וטעמא טעים. אמר להו, קבילנא עלי דיהיבנא ליה. איכא דאמרי, הדר חלא והוה חמרא. ואיכא דאמרי, אייקר חלא ואיזדבן בדמי דחמרא.
כאשר אנו מתבוננים מה אירע, עולות מאליהן כמה שאלות. לרב הונא החמיצו 400 חביות של יין, באו אליו חבריו לעוררו, והוא השיב להם שאין בו חטא. ולכאורה אין זה מובן, הרי ודאי לא עשה לו הקב"ה את הדבר בלי סיבה, וכמו שהשיבו לו, ומה היה המשא ומתן ביניהם. שנית, יש לתמוה על מה שהשיבו לו שחטא במה שלא נתן הזמורות לאריס, ואע"פ שאמר להם שאריס זה גונב יותר מהמגיע לו, אמרו לו שמ"מ יש בזה טעם גניבה, ואינו מובן, הרי אם נטל האריס בסתר יותר מהמגיע לו, כבר קיבל את חלקו, ואין צורך לתת לו יותר, ומה שייך הדבר לגניבה. ושלישית, מדוע לאחר שקיבל עליו לתת לאריס את חלקו, אירע נס גדול כ"כ שחזר החומץ להיות יין, בשינוי דרכי הטבע, הרי ביד הקב"ה לסבב לו ריוח באופן אחר שיכסה את ההפסד שלו. ואף ללשון השני בגמ' שהתייקר החומץ ונעשה שווה כמו יין, ג"כ לא מובן מדוע אירע כן, הרי עי"ז הפסידו אנשים רבים ממון, שהיו צריכים לקנות חומץ בדמים יקרים, ומדוע לא סיבב לו הקב"ה שירוויח ממון בצורה אחרת אלא דווקא באופן זה.
על השאלות הללו השיב מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל (ימלא פי תהילתך ח"ב עמ' רעג) בביאור נפלא. ומקדים את דברי הגמ' (מו"ק כה, א) שכשנפטר רב הונא אמרו שראוי לקוברו ליד רבי חייא, כיון שהרביץ תורה כמוהו, הרי שהיה במדרגה גבוהה ביותר גם במושגים של הדור שלו. ובודאי היה נקי מכל שמץ חטא, ואכן כשאירע לו נזק גדול כ"כ, פשפש במעשיו ומצא שאין בו שום נדנוד חטא, ולפיכך סבר שהם ייסורים של אהבה, כמו שלמדנו לעיל (ה, א) שאם באים על האדם ייסורים יפשפש במעשיו, ואם לא מצא יתלה בביטול תורה, ואם גם בזה לא מצא, בידוע שהם ייסורים של אהבה. אולם כשאמרו לו חבריו שיעיין במעשיו, הבין שסבורים הם שיש בו פגם, ולכן אף שסבר שאין בו צד חטא, שהרי כבר פשפש ולא מצא מאומה, אמר להם שיאמרו מה נראה להם שעליו לתקן.
ואותו חסרון שאמרו שיש לו, אכן אינו חסרון על פי דין, שהרי אם האריס נטל ממנו ממון שלא כדין, רשאי הוא לעשות דין לעצמו וליקח לעצמו את המגיע לו, ומה שהשיבו לו שהעולם אומרים שיש בזה טעם גניבה, הייתה כוונתם, שאף שמן הדין זה מותר לגמרי, מ"מ אדם גדול במדרגתו צריך להימנע גם מזה, אע"פ שאין בזה צד איסור לאדם רגיל. וממה שאמרו לו חסרון זה, משמע שלא היה לו שום חטא אחר שהוא חטא על פי דין, ולכן סבר שלא באו ייסוריו בגלל חטא, אלא שהם טענו לו שממידת חסידות אדם כמוהו צריך להחמיר ולהימנע גם מזה.
ובזה הוא מבאר מדוע הרויח רב הונא שוב את הממון דווקא בדרך המוזכרת בגמ', אע"פ שיש בה שינוי הטבע של התהפכות חוץ ליין, או היזק לאחרים אם התייקר מחיר החומץ. כי היות שהתביעה ממנו היתה דקה מן הדקה, דבר שאין בו חסרון ע"פ דין, היה יכול רב הונא לחשוב שאין פגם במעשיו, ואף שקיבל עליו לעשות כדעתם, עדיין היה יכול לחשוב שטועים הם ואין מחובתו להתחסד כ"כ. ורצו מהשמים להראות לו שאכן צדקו חבריו בתביעתם עליו, והיה עליו לתת לאריס. ולכן לא קיבל את הממון בדרך אחרת, באופן שעדיין יוכל לחשוב כדעתו הראשונה, אלא מיד כשקיבל עליו התהפך אותו נזק עצמו לטוב, ובזה ראה בבירור שצודקים הם, והבין שהיה עליו לפרוש מדבר זה לפי גודל חסידותו.
ומוסיף מרן זצ"ל לבאר מה יש לנו לקחת מזה לעצמנו. בודאי אם קורה לאדם הפסד מסויים, עליו להבין שזה מההשגחה העליונה, ולפשפש במעשיו ולמצוא מה עליו לתקן, כי לא על חינם בא לו ההפסד. וגם אם ימצא שיש אצלו חסרון שאינו איסור גמור אלא חסרון חסידות במה שהוא יכול לעשות לפי מדרגתו, עליו לתלות בכך. אך מעבר לזה, מכך יש לנו ללמוד שכל מאורע העובר על האדם מחושב מאת ה' לפי המגיע לו, ומהשמים רוצים ללמדו ולהראות לו מה עליו לעשות. וכפי שמסיים מרן זצ"ל: "וכשיתבונן היטב יראה שבכל מקום שנמצא יש הנהגה שהקב"ה מוליכו ומלמדו ומראה לו, אלא שצריכים לפקוח העינים, וכשרוצים לפתוח העינים אפשר לראות".
יעזרנו ה' לרצות לפתוח את העיניים, להביט נכוחה, לראות את נגעי עצמנו, ולתקן.