חמישה חודשים לאחר נישואיו של מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, בתשעה באב תרע"ד, פרצה לפתע המלחמה העולמית הראשונה, שזעזעה מוסדות תבל. העיר סלוצק, שהשתייכה לחבל פולסיה, הופצצה לעתים קרובות מירי הצבאות הנלחמים. הלועים המשחיתים ירקו בחוצותיה אש-תופת. מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. אולם מרן הגר"א קוטלר זצ"ל לא פסק מגירסתו אפילו לרגע. גם בשעות הטרופות ביותר הסתגר בפינה משלו ושנה את פרקו.
כשנשאל בשנים מאוחרות: כיצד היה מסוגל? השיב: "כשטובלים את המוח בתורה שוכחים מעולם ומלואו…"
חותנו מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל התבטא באותם ימים: "אין להתפלא עליו, הוא מסוגל ללמוד אפילו כאשר מושיבין אותו 'אפותיה דספסירא'…"
לימים, כאשר כבר כיהן הגר"א קוטלר כראש ישיבה בלייקואוד, יום אחד לאחר שסיים את שיעורו, הרהיב עוז אחד התלמידים (לימים הגאון רבי אריה לייב היימן זצ"ל) ופנה אליו בשאלה: "באיזה גיל חידש הראש ישיבה את החידוש שהשמיע זה עתה?"
החזירו הגר"א קוטלר בשאלה כמתפלא: "למאי נפקא מינה?" אך התלמיד לא ויתר וענה כמתנצל: "רצוני לדעת עד כמה רחוק אני בגילי מהראש ישיבה, ואיך צריכה להיות השאיפה של צעיר כמוני…"
התחייך הגר"א קוטלר והתוודה: "בן עשרים ושתים שנה הייתי בעת שנתחדש לי חידוש זה… הדבר ארע בימי מהומה ובלהות של המלחמה העולמית הראשונה, כשהחזית התקרבה לסלוצק וגברו ההפצצות, מפני הסכנה נאלצנו יום אחד לברוח מן העיר ומצאנו מקלט בעיירה קטנה סמוכה. סרתי שם לבית המדרש המקומי שעמד שומם, ושמה האיר ה' את עיני ונתחדש לי זה היסוד…"
(ע"פ "אש התורה" ח"א עמו' ע')
—
סח הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל : "הרב מפוניבז' זצ"ל סיפר, שהשנים שלמד תורה בימי המלחמה, כאשר לא היה חשמל והיה מקרב את הספר לאור כדי לראות, וכתב חידושי תורה בקושי רב, הספיק בשנה זו מה שלא הספיק בשנים רבות. זהו תורה מתוך הדחק".
(ספר הזכרון "אבני יחיאל" עמו' כ"ד – הובא ב"הולכי נתיבות" – למדתי תורה ונתרוממתי, עמו' קצ"א)
—
סיפר הגאון רבי בן ציון מוצפי שליט"א : מרן הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל ראש ישיבת "פורת יוסף", הוא ורעייתו הרבנית הצדקנית, גידלו יחד את שבעת ילדיהם בעוני גדול. אם לא היה די בעוני – גם אשתו הרבנית לא היתה בקו הבריאות. ואם לא די בכל אלה – בשנת תרע"ד פרצה מלחמת העולם הראשונה, והטורקים רצו לגייסו לצבא. לא היתה ברירה בידו, והוא ברח למצרים [העונש על עריקות באותם ימים, היה מוות ללא אפשרות חנינה].
היתה זו משימה כמעט בלתי אפשרית להתרכז בלימוד התורה באותה תקופה קשה של מלחמות ורעב, על דרך הכתוב (איוב ג' – כ"ו) "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי, ויבא רוגז". אבל רבי עזרא בגדולת נפשו, "התנתק" מכל ענייני העולם ולמד בהתמדה ובשקיעות – כביכול אין לו משפחה בארץ ישראל, כביכול אין מלחמה, כביכול אין לו שום דאגות וטרדות. הוא לא חשב ולא התעניין בשום דבר מלבד התורה הקדושה!
ברבות הימים, בהיותו ראש ישיבת "פורת יוסף" המעטירה, בזמן היותי מתלמידיה, אמר רבינו עזרא: "דעו לכם, תלמידי החביבים, שלא היו לי שנתיים יפות בימי חיי שלמדתי בהן תורה באושר, כמו אותן שנים ששהיתי במצרים! "…
("שערי ציון" ח"ב עמו' תר"ד)
—
נאמר בתהלים (כ"ט – ד' ה') "קול ה' בכח… קול ה' שובר ארזים" וגו'. ובסוף המזמור (שם י"א) נאמר "ה' עֹז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". ופירשו חז"ל, אין "עוז" אלא תורה, וכל המזמור מדבר על מתן תורה. ושאל מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, לשם מה היה צורך בקול ה' בכח ושובר ארזים במתן תורה?
אלא סימן הוא לדורות – אמר מרן הגרי"ז – שיתכן שתהיה המולה וקולות ומתוכן ניתנת התורה, שהרי מתוך הקולות והברקים קיבלו את התורה, ואף בזמנים הקשים, כזמן מלחמה ששומעים קולות ופגזים ויריות ונמצאים בפחד ואימה, עם כל זה צריך לעסוק בתורה ולא להרפות ממנה כלל.
[מרן הגרי"ז אמר זאת בהיותו בעיר וורשא בתחילת שנת ת"ש, בתוך מרתף של בנין, והמטוסים הגרמנים נלחמו לכבוש את העיר מידי הפולנים, והפציצו בקולות מלחמה אדירים, ובתים נפלו בקולות אדירים, והגרי"ז למד במנוחה נפלאה בראש צלול, וחידש בעמקות התורה…]
(ע"פ "אוצרות פניני התורה" פרשת במדבר)
—
על מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל מספרים, שיום אחד בעת שמסר שיעור, החל לרדת גשם שוטף, ברקים הבזיקו באור יקרות, כשלאחריהם רעם הרעים והרעיד את החלונות, עוד ברק ואחריו מתגלגל רעם נוסף בקול אדיר.
התלמידים מפסיקים לרגע קט, מברכים את הברכות הראויות – "עושה מעשה בראשית" ו"שכוחו וגבורתו מלא עולם", וממשיכים שקיעות בלימוד תשיט להאזין לדברי רבם – שכל אותה עת ממשיך בשיעורו כשהוא מרוכז כולו בלימודו, נמצא גבוה מעל גבוה, אינו שם לב לסערה הגדולה המשתוללת בחוץ, לא להבזקי הברקים ולא להדי הרעמים החודרים פנימה.
לפתע הרעים רעם חזק במיוחד עד שכתלי החדר ממש רעדו, רק אז התעורר מעיונו וריכוזו, ובירך את הברכה. אך מיניה וביה, התאונן על עצמו והצליף בדברי מוסר לנפשו: "על רבי אליהו לאפיאן מספרים, שכאשר היה מוסר שיחה, כלל לא היה שם לב שיש ברקים ורעמים, ואילו אני… רק התחילו הרעמים וכבר שמתי לב…"
כיוצא בזה אירע פעם באמצע השיעור, תוך כדי שהגרמ"י מרוכז בביאור מהלך הסוגיא לתלמידיו, הדהד לפתע קול צופר של משאית גדולה מבחוץ. רבי מיכל יהודה ננער מריכוזו כשכולו תמה: "מה זה מצלצל כאן?!…"
תלמידיו הוותיקים מספרים, כי בימי המלחמה בשנת תשכ"ז, היתה אזעקה באמצע השיעור, חלק מהתלמידים ברחו למקום מחסה, וחלק מהם נשארו בחדר שיעורים והתבוננו לראות מה יעשה רבם – שהיה אז שקוע בדברי התוספות.
ולפתע הרים את עיניו ושאל בתמיהה: "מה קרה? היכן כל הבחורים?"
(ע"פ "אוסף גליונות" פרשת שלח)