ידוע מאמר חז"ל על דברי הכתוב "עצרת היא", והובא ברש"י על הפסוק (ויקרא כג לו), "עצרתי אתכם אצלי. כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להיפטר אמר: "בני בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד קשה עלי פרידתכם".
כולם שואלים ודורשים הסבר למדרש הזה, הרי שבעה ימים היינו עם הקב"ה והוא מתקשה להיפרד מאיתנו, כיצד יעזור היום השמיני כדי להקל עליו כביכול את קשיי הפרידה?
הלא אם שני רעים נפגשו וטיילו יחדיו במשך שבוע ומאוד קשה להם להיפרד יחליטו שעוד יום אחד יטיילו ללא שום שותפים, אדרבה אחרי אותו יום יהיה להם הרבה יותר קשה להיפרד!
כדי להבין זאת, יש להתבונן תחילה במהותו של החג ממנו אנו יוצאים, חג הסוכות, ואכן מבואר בחז"ל שהינו חג שבא לרצות, אחר מחילת העוונות שליום הכיפורים, וכדברי התנחומא:
"וביום הכפורים כל ישראל מתענין ומבקשין רחמים אנשים ונשים וטף והקב"ה מוותר להם את הכל דכתיב (ויקרא טו) כי ביום הזה יכפר עליכם וגו', מה ישראל עושין נוטלין לולביהן בי"ט ראשון של חג ומהללים ומקלסים לפני הקב"ה והקב"ה מתרצה להם ומוחל להם ואומר להם הרי ויתרתי לכם את כל עונותיכם הראשונות…" (תנחומא אמור כב).
למעשה אנו ניגשים בכל ימי הדין להקב"ה ומדברים אתו כדבר בן לפני אביו, אבא סליחה אני רוצה להיות טוב, אני מתחרט על מעשיי, והוא א-ל רחום וחנון מתייחס אלינו בהתאם. אבל זה אחרי משא ענק של עוונות במשך שנה שלימה, ואחרי שהסיפור הזה חזר על עצמו לפני שנה ושנתיים…
הקב"ה רוצה למחול לנו, אבל הוא רוצה לראות שאנחנו קשורים ומחוברים למה שדברנו ובקשנו, ושבקשת הסליחה לא היהת חלילה רק מן השפה ולחוץ.
וכאן נכנס יסוד גדול בכל עניין עבודת האלוקים: בן שיש לו קשר אמתי עם אביו לא מחפש לעשות רק מה שאביו יצוהו, הוא קורא את רצון אביו בעיניו ורץ לעשות, הוא יעשה דברים שאולי לא עלו על לב אביו כלל אבל הוא מרגיש שהוא מעוניין לעשות זאת עבור אביו.
כל מצוות הסוכות אין להם שום הבנה שכלית, לשבת בפסולת גורן ויקב, בדבר הכי ארעי שיכול להיות, לקחת ארבע סוגי ענפים וליטלם, אבל מצוה זו שעיקרה במקדש נאמר עליה: "ולְקַחְתֶּם לָכֶם… וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ד' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים: (ויקרא כג מ) ואנו מנענעים אתם, אין לזה הסבר ואין הבנה אבל אנו מכריזים בזה אתה מושל בכל ד' רוחות השמים, אנו עוצרים בזה רוחות רעות… יש כאן ביטוי אחד גמור של כניעה, אני עושה מה שכתוב, ואני שמח עם זה כי זה רצון ד'! זה הריצוי – כן, אנחנו מחוברים.
כל החיבור הזה מביא אותנו להיות חלק מהתורה והמצוות.
**
חז"ל הקדושים אומרים "מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות שנאמר זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי. אמר לו הקדוש ברוך הוא… אתה קורא אותן זמירות? הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו דכתיב ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש וגו'… (סוטה לה ע"א)
יש כאן שאלה קשה תמיד הקב"ה מעניש מידה כנגד מידה, דוד המלך חטא שקרה לד"ת זמירות מה המידה כנגדו שטעה בכתף ישאו?.
לפני שניישב, נביא מעשה נורא שסיפר מרן הג"ר שלמה זלמן אויערבאך זי"ע על הגאון רבי שלמה יהודה פלצינסקי זצ"ל (אביו של הג"ר אליעזר) שהיה לו קביעות ללימוד חברותא עם מרן האור שמח זי"ע, פעם כשנכנס ביקש להציג בפניו שאלה שהתקשה לא מהסוגיא שלמדו יחדיו, הוא הציג אותה, ורבי מאיר שמחה אמר לו שנדמה לו שלפני שלושים וחמש שנה עמד על קושיא זו וכתב עליה מערכה. ביקש ממנו להוריד מחברת מסוימת ולבדוק, ומשמצא שאכן עומד על קושיא זו בראש המערכה, אמר לו ה'אור שמח' שאינו רוצה לראות מה הוא כתב אז, אלא הוא- ר' שלמה יהודה יחזיק את המחברת ורבי מאיר שמחה יאמר את המערכה. וכך עשה וררבי מאיר שמחה אמר את הדברים כמעט מילה במילה ממה שכתב שלושים וחמש שנה קודם לכן. ר' שלמה יהודה יצא מכליו בהתפעלות גדולה, אבל לא העז לשאול מאומה. והם התיישבו ללמוד.
בדרך כלל היתה רעייתו של האור שמח בבית, ולמי שהיו מתדפקים על דלתו באמצע הלימוד היתה אומרת שכעת הוא בקביעות שללימוד ואינו מקבל קהל. אמנם באותו יום היא לא היתה בבית, ובאמצע הלימוד נקש מאן דהוא בדלת. כמובן שרבי מאיר שמחה לא שת ליבו כלל וכלל, הוא המשיך את הלימוד כרגיל מבלי להזיז עפעף, אך הלה נקש ונקש ונקש, עד שרבי מאיר שמחה הבין שיש כאן משהו דחוף מאוד וא"כ חובתו לפתוח את הדלת ולראות מה נצרך היהודי.
ר' מאיר שמחה אמר לחברותא הבה ונראה אנו אוחזים ברש"י דיבור המתחיל זה וזה, ומה אומר רש"י, ומשסיים חזר ואמר עוד פעם, אחזנו ברש"י ד"ה … ורש"י כותב וכך חזר פעם שלישית, ואז ניגש אל הדלת לפתחה!
בסיום הלימוד, פנה ר' שלמה יהודה ואמר כעת הנני תמה מאוד, בתחילת הלימוד הרב אמר לי מילה במילה מערכה שלימה של חידושים שכתב לפני שלושים וחמש שנה, זה אומר שלרב יש כשרון לא קטן, א"כ בשביל מה היה צריך הרב לחזור על שתי השורות ברש"י? וכי חשב הרב שאחרי חמש דקות ישכח מה כתוב ברש"י?
ענה רבי מאיר שמחה בתמיהה: "מה? על התורה שנאמר בה "התעיף עינך בה ואיננו" ניתן ככה לעזוב אותה מבלי לחזור עליה לפחות שלש פעמים?!"
הוסיף רבי שלמה זלמן וביאר, ה'אור שמח' גם נתן לו להבין איך הוא זוכר מה שכתב לפני שלושים וחמש שנה, כי הוא לא כתב אותה ושם אותה בארון, הוא עמל עליה, כתב וחזר עליה, וכל פעם שחזר על הסוגי' הזאת היקשה את הקושי' וחזר על המערכה שוב, כך חזר עליה עשרות פעמים!!!
זהו המידה כנגד מידה כפי ששמעתי מהג"ר צבי רוטברג שליט"א: התורה היא אמנם שירת חיים והכתוב אומר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" אבל שהתורה תהפוך לשירה צריך עמל, היא לא נישאת בעגלות זהב, צריך לישא אותה בכתף, עם כל השטייגען.
**
הקב"ה נותן לנו מערכת ימים שכולם מסכת חיבור אחד גדולה ביננו לבינו, זה מתחיל עם שלושים ימי אלול – "אני לדודי ודודי לי" – חיבור, לאחר מכן עשרת ימי תשובה עליהם אומר הכתוב "דרשו ד' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", יש כאן אלוקים מצויים וקרובים, אין צורך במאמצים מרובים כדי להתחבר אליו. כל יחיד ויחיד מישראל, מצוי לו הקב"ה וקרוב אליו באופן אישי. לאחר מכן מגיע יום כיפור והקב"ה רוחץ ומנקה אותנו, עד שמגיע שבעת ימי הסוכות בואנו יושבים ב"צילא דהימנותא" – כי תסוככני בסוכו" הקב"ה כביכול מחבק אותנו בתוך הבית שלו.
מסתיים חג הסוכות ואנו נפרדים. פירוד שמשמעותו אני לחוד והוא לחוד, זועק הקב"ה כל מערכת הימים האלו באים לחבר והתוצאה תהיה "פירוד?" היו לא תהיה!
- לזה מגיע "שמחת תורה!"
לקחת את כל מערכת הימים האלו ולחבר אותם אלינו להישאר חלק מהם. הכיצד?
הרה"ק בעל ה'שפת אמת' מביא בשם 'השרף מקוצק' שעניין שמחת תורה היא מכיוון שיש לישראל שבעת ימי שמחה מיד מניחים את השמחה הזאת ואוצרים אותה בתוך התורה. הדברים מיוסדים על דברים המובאים בשם הרמב"ן על הפסוק "אם תעירו ואם תעוררו" שכאשר מגיעה לאדם התעוררות של יראה ואהבה, עליו לעשות לזה תיכף ומיד כלי, כלומר לקיים איזו מצוה או שיישב ללמוד, כדי שאותה אהבה ויראה תהפוך לעניין ממשי ולא תלך לאיבוד בכדי.
זהו איפוא תוכן דברי השרף מקוצק: אנו עוברים את כל הימים בהם טיפסנו, עלינו והתעלינו, נטלנו ארבעה מינים ונישקנו איתם את הקב"ה, אבל כדי להפוך אותם למציאות, כדי להמשיך את האהבה הזאת גם לאחר סיומו של החד, צריך להפוך את זה לתורה! וזהו ה"עצרת" לעצור זה להתחבר יחדיו.
ולכן המשימה העיקרית שמוטלת על האדם בבואנו ל'שמיני עצרת – שמחת תורה' היא לקבל על עצמו עול תורה, ולהחליט בהחלטה גמורה, שבשנה הקרובה, נגביר בעז"ה חיילים ללימוד התורה, ונוסיף להתאמץ בה ביתר השקעה ובמשנה מאמץ.