הגה"צ רבי יהודה צדקה זצוק"ל, היה תובע ומעורר השכם והערב שיזדרזו להתפלל בהשכמה, עם הנץ החמה, כותיקין. ומי שאינו מספיק – שיזדרז ויקרא לכל הפחות את "קריאת שמע" בעונתה. והיה מזכיר בענין זה, את משלו המפורסם של ה"חפץ חיים" זצ"ל: אם אתה מאחר את הרכבת בדקה אחת – הפסדת יום שלם.
עם זאת: דעתו לא היתה נוחה מאלה שהנהיגו קביעות לעצמם, שקורין את קריאת שמע לפני התפילה, בכדי שלא יעברו את זמנה. וכך הוא אומר בחיבורו "קול יהודה" (שער האגדה, פ' בלק): "טעות גדולה היא… קריאת שמע נתקנה לקרוא אותה עם ברכותיה… כל התיקונים (בעולמות העליונים) נעשים רק כשיהיו הברכות ביחד עם קריאת שמע…, אלא שאם קרה פעם בחודש שנאנס וקרא ק"ש לפני התפילה, מן השמים יסלחו לו… משל למה הדבר דומה, לאדם שבא לביתו רעב ורוצה לאכול, והאוכל עדיין לא מוכן, שאומרים לו אכול בינתיים את הלחם לבדו ואח"כ התבשיל… כל זה טוב ויפה אם זה מקרה חד-פעמי, אבל אם בכל יום יעשו לו כך בודאי יקפיד ויתרעם… והנמשל מובן מאליו…".
אשרי המדקדקים
כשיצא לאור ספר "מצות קריאת שמע" עיטר אותו רבינו בהסכמה נלהבת, בה כתב בין השאר: " שמחתי לשמוע כי עומדים להוציא לאור דיני קריאת שמע, ברכותיה וזמניה, וכל המעלות הקשורים בה. רבותינו אמרו במסכת ברכות (י"ד ע"ב) "כל הקורא שמע בדקדוקיה מצננין לו גיהנום", והדבר מופלא, ממה נפשך, אם הוא ראוי לגיהנום כיצד קריאת שמע תצנן, ואם אינו ראוי מה מקום פה לגיהנום בכלל, ומה לשון זו אומרת "מצננין", ומה פה "מדה כנגד מדה"? ב"משנה ברורה" (או"ח סימן ס"ב) מבואר, כי מאחר שהאדם מעורר עצמו בענין זה ומניע את חומו הטבעי לדקדק באותיות, בשכר זה החום הטבעי שהוא מעורר מצננים לו חום אחר שהוא בגיהנום. אכן, אשרי הקורא ק"ש כהלכה, בדקדוקיה, שאז מובטח לו שלא יכשל בעבירה, וממילא ינצל מן הגיהנום הרותח…"
וכי זוטרתא מאתרוג
מרגלא בפומיה: " כמה גדול כוחו של יצה"ר, שמסמא עיני הבריות ואינם יודעים להבחין מה עיקר ומה טפל. צא וראה אדם מישראל בזמן הזה שקונה לעצמו אתרוג כשר למהדרין בדמים מרובים, מוכן הוא לשלם טבין ותקילין, ובלבד שיזכה בפרי עץ הדר כמשמעו, שיוצאים בו לכל הדעות, ואילו מצוה חביבה זו של קריאת שמע, שהיא קבלת עול מלכות שמים, והיא מדאורייתא ודאי, אין מתאמצים לקיים אותה אליבא דכולי עלמא, להיפך, מחפשים דעות בפוסקים לקולא. מדוע, באמת, לא יכרכרו סביב מצוה זו ולצאת ידי חובתה בתכלית ההידורים, לפי כל הדעות – וכי קלה היא ממצות ארבעה מינים?!"
כעין זה הטיף מוסרו גם כן בנוגע לברכת המזון. כפעם בפעם היה שואל: במה זכה האתרוג, שמחויבים מדאורייתא ליטלו רק פעם אחת בשנה, ביום הראשון של חג הסוכות, ואנשים מפזרים ממון לשלם בעדו טבין ותקילין, אף משכימים לפתחי רבנים ומו"צים לשאול לדרוש האם אתרוגי כשר ומהודר די הצורך – ואילו בנוגע לברכת המזון אשר היא מצוה דאורייתא שאנו מתחייבים בה בכל יום שלוש פעמים, בכל ארוחה וארוחה, אין דורש ושואל – ומדוע אף אחד אינו בא להשמיעני ברכתו ולשאול: "האם אני מברך כראוי", "האם יצאתי ידי חובה"? ולמה מברכים בחפזון, כמעט בלי כוונה, כאילו נשכח מבני אדם מה שכתב בספר החינוך (מצוה ת"ל) שכל הזהיר בברכת המזון לברך אותה כהוגן מובטח לו "שיהיו מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו" – ומי האיש שאינו חפץ בקיום הבטחה זו?!
הוא עצמו זהיר היה ללבוש תמיד כשמברך ברהמ"ז את כובעו ובגדו העליון. גם לעת זקנותו וחלאיו, כאשר היה קשה עליו לעמוד מכסאו וללבוש את האיצטלא ("פראק" בלע"ז) – ולעתים אף היה זקוק לעזרה מבני אדם לצורך זה – לא ויתר אף פעם והתאמץ במו ידיו לחבוש את מגבעת ראשו, וכן ללבוש את מעילו, כדי לברך ברכת המזון כראוי.
מתוך הספר "וזאת ליהודה"