"קַבֵּץ נִדָּחֵינוּ כְּמָה שֶׁכָּתוּב, אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ"
ההלצה שהחזירה משפחה בתשובה
לפני שנים רבות סיפר לי רבי ראובן קרלינשטיין, שפעם הוא שאל את רבי שלום שבדרון: "אני אומר דרשות, אך איך מכניסים את ה'נשמה' לשומעים?"
אמר לו רבי שלום: "מובא בחז"ל (סנהדרין לז ע"ב) שכאשר הרג קין את הבל, הוא לא ידע מהיכן נשמתו יוצאת, ועל כן עשה בו פצעים רבים, מה שהעצים את סבלו של הבל ביותר. באותה שעה שלח הקב"ה ציפור שהתקוטטה עם חברתה והרגה אותה בצווארה, וכשראה זאת קין, הבין שמשם הנשמה יוצאת, ועל כן פצע אותו בצווארו וכך מת הבל ונגאל מיסוריו".
"מאז", אמר רבי שלום, "אנחנו יודעים איך 'מוציאים' את הנשמה, אבל איך 'מכניסים'? אין לי מושג! דרשן אינו יכול לדעת איזו השפעה יש לדבריו על השומע. לעיתים דווקא ווארט או בדיחה הם שיכולים לחולל גדולות ונצורות!"
הוסיף רבי שלום וסיפר: "פעם אחת התארחתי בשבת אצל בתי המתגוררת בקרית גת. באמצע הסעודה נשמעו נקישות בדלת הבית. כאשר הדלת נפתחה, נראה מאחוריה גבאי של אחד מבתי הכנסת שבעיר. מה קרה? נודע לו שאני נמצא בשבת בקרית גת, והוא הגיע להזמין אותי לדרוש בפני הציבור לאחר הסעודה. האמת שכלל לא התכוננתי לדבר באותה שבת, ועל כן לא הייתה כל דרשה מוכנה תחת ידי, אך אף על פי כן לא הייתי מסוגל לסרב לבקשתו. הלכתי עימו לבית הכנסת, אמרתי דרשה, ובסיומה שבתי לבית בתי.
לאחר מספר שנים, ניגש אלי יהודי ופתח עימי בשיחה: 'שלום כבוד הרב, אתה זוכר אותי? אני מקרית גת. הרב הוא שהחזיר אותי בתשובה!'
אמרתי לו: 'אני מצטער, אך איני מכירך כלל. לא זכור לי ששוחחנו אי פעם'.
אך היהודי המשיך: 'האם הרב זוכר את הדרשה בליל שבת בקרית גת? הרב סיפר אז בדיחה: מדוע בעבר בנות לא ביקשו שיעשו להן 'בת מצוה' והיום הן מבקשות זאת? אלא, שפעם ילד שהגיע לבר מצוה התחיל להניח תפילין, ואחר כך הוא הלך מידי יום ללמוד בישיבה ויצא מהבית השכם בבוקר. הבת הייתה רואה את אחיה, ומבינה שבהגיעה ל'בת מצוה' לא מגיע לה שיעשו חגיגה כה גדולה, משום שאצל הבן חגיגה זו נובעת מכח החיובים הרבים שבהם הוא מתחייב. אמנם היום הבן לא מניח תפילין ולא הולך לישיבה, ולכן הבת דורשת שיעשו גם לה מסיבה.
באותה שעה, נכנסו בי הדברים כארס של עכנאי. אמרתי בליבי: 'לא יתכן שבניי שהגיעו למצוות דומים לאחיותיהן, ולא מניחים תפילין. כבר למחרת קמתי וביקשתי מהם להתחיל להניח תפילין, ולאחר מכן כבר התקיים בנו הכלל 'מצוה גוררת מצוה'. הילדים עברו ללמוד בבתי ספר דתיים, והדבר כה השפיע על הבית כולו, עד שכולנו שבנו בתשובה שלמה, והיום אנחנו שומרי תורה ומצוות, ומקפידים על קלה כחמורה!'"
פנה רבי שלום אל רבי ראובן בסערת נפש ואמר: "נו, אתה יכול להבין כיצד הלצה שנאמרה בדרשה שכלל לא הוכנה מראש החזירה בתשובה משפחה שלמה? זו יכולה להיות רק יד ה'!"
התוכי עשה את שליחותו
ואכן העוסקים בהחזרת בנים אל אביהם בשמים, נוכחים פעם אחר פעם לראות שלקב"ה יש דרכים רבות ובלתי צפויות כדי להחזיר אליו את בניו האובדים.
לאחר שמשפחה מקבלת החלטה לשוב בתשובה, שולח ארגון 'ערכים' לביתם צוות שיכשיר את המטבח.
פעם אחת הגיע צוות לביתם של בני זוג ועמל במשך מספר שעות להכשיר אותו כדת וכדין. בתום העבודה, הציעה בעלת הבית לאנשי הצוות לשתות קפה, והם שמחו ואמרו: "נשמח לשתות את כוסות הקפה הראשונות שיוצאות ממטבח כשר".
אנשי הצוות ישבו על הספה כשכוסות הקפה בידיהם, ולידם ישבו גם בני הזוג. "תגידו", פנה אליהם אחד מאנשי הצוות. "מה הביא אתכם לחזור בתשובה?"
ואז הם סיפרו להם סיפור שהוא על גבול הדמיון: יום אחד עבר הבעל ליד מגרש ספורט, ולפתע הוא ראה ערימת נוצות ירוקות. הוא התקרב וראה שמדובר בתוכי שנמצא באפיסת כוחות. הוא הביא אותו הביתה, נתן לו לשתות, והזמין וטרינר. התוכי קיבל טיפול מסור, ולאחר שבועיים הוא נעמד על הרגליים. והנה בבוקר אחד הוא פצה את פיו והחל לומר: "שמע ישראל! שמע ישראל!" התוכי המשיך וחזר על המילים הקדושות שוב ושוב גם בימים הבאים, והבעל פנה לאשתו ואמר: "אני ממש בוש ונכלם! היתכן שתוכי אומר 'שמע ישראל' ואני לא אומר?!'"
הוא התחיל ללכת לבית הכנסת והתפלל בכל יום תפילת שחרית, ולאחר התפילה הוא קיפל את הכיפה ותחב אותה לכיס. אחרי חודשיים הוא כבר השאיר את הכיפה גם לאחר התפילה, והתחיל לעשות קידוש בשבת. אמרה לו האישה: "אי אפשר להמשיך במצב של 'פיפטי פיפטי'. אנחנו לא יכולים לעשות צחוק מעצמנו. או שאנחנו חוזרים בתשובה שלמה, או שאנחנו לא מקיימים יותר אף לא מצוה אחת!"
הם הגיעו לסמינר של 'ערכים', ואחד מהמרצים קידם אותם לשלום, והתעניין מהיכן הם.
"אנחנו מתגוררים בעיר פלונית", השיבו בני הזוג.
"גם אני מתגורר בעיר זו", הגיב המרצה. "באיזו שכונה אתם מתגוררים?"
אמרו בני הזוג: "בשכונה פלונית".
"גם אני גר שם! אפשר לדעת באיזה רחוב אתם גרים?"
כאשר אמרו את שם הרחוב, אמר להם המרצה: "אנחנו ממש שכנים! יש לי שאלה לשאול אתכם שלא קשורה לסמינר: אולי במקרה מצאתם תוכי?"
מה התברר? אותו מרצה גידל בביתו תוכי ואילף אותו לומר 'שמע ישראל' ו'שבת שלום'. יום אחד הייתה לו בעיה בגג, והוא לקח את התוכי ועלה עימו לגג. פתאום פרץ מדוד השמש זרם מים רותחים, והמרצה נבהל וקפץ בבהלה לאחור. גם התוכי נבהל ופרש כנפיים כדי לברוח, אך מכיוון שהוא כבר לא עף למרחק זמן רב, הוא נפל אל הארץ. "אולי ידוע לכם היכן הוא?" שאל המרצה.
הם לא רצו לומר לו שהם שמצאו את התוכי, ורק ביקשו אחר כך מאיש צוות את מספר הטלפון של אותו מרצה.
בתום הסמינר הם החליטו לחזור בתשובה. הם שבו לביתם, והשיבו גם את התוכי – ששליחותו בביתם תמה – אל ביתו האמיתי.
האם יש אדם שהיה מעלה על דעתו שתוכי ישיב משפחה בתשובה? אין זו אלא שהקב"ה דואג לבל ידח ממנו נידח, ולכן החזרה בתשובה יכולה להיות גם בדרך כה מופלאה.
כולנו רוצים לשוב בתשובה. אך לא תמיד יודעים כיצד לחזור, או שלעיתים מתגנב יאוש אל הלב, והאדם מפקפק בכך שיום יבוא והוא יבוא בתשובה שלמה. סיפורים אלו מלמדים אותנו יסוד גדול ועצום: תפקידנו הוא רק לפתוח לקב"ה פתח כחודו של מחט. כשיהודי פותח בליבו פתח דקיק, הקב"ה שולח לו סייעתא דשמיא מרובה, ולבסוף הוא שב בתשובה בדרכים ובאופנים שכלל לא חלם ולא שיער שהם אפשריים!
(רבי שלמה לוונשטיין – מתוק האור סדר תפילתנו)