היה זה בראש חודש אלול תשע"ו. קבוצה של תלמידיו הקרובים של מרן הגראי"ל שטיינמן התכנסה בביתו לשמוע את אחד משיעוריו הקבועים. אחד מהם, ששימש שליח של כולם, ביקש ממרן זצ"ל שיברך אותם בברכה מעניינת: "אנחנו רוצים שהראש ישיבה יברך אותנו שיהיה לנו 'אלול טוב'", הוא אמר.
מרן הגראי"ל הרים את עיניו הקדושות והביט בהם בפליאה… "וכי יש אלול שאינו טוב? האלול הוא תמיד טוב, השאלה היא מה אנחנו עושים איתו, איך אנחנו מנצלים אותו. זה כבר תלוי בכל אחד ואחד בפני עצמו. אחד שיילך ויטייל בכל החודש, זה נקרא אלול טוב? בוודאי שהוא לא ניצל אותו כראוי".
שאלו התלמידים, הא גופא קשיא… ילמדנו רבינו, איך אנחנו דואגים לוודא שאנחנו מנצלים את חודש אלול כראוי? מה צריכים לעשות כדי שהוא ייקרא אלול טוב?
השיב להם מרן במילה אחת:
תשובה!!
הגאון רבי משה סחייק שליט"א, שהיה באותה חבורה והעלה את הדברים על גבי המחברת שנשא עמו בקביעות, מספר בשיחה עם 'לקראת שבת':
"אחרי שתיקה ממושכת, סיפר לנו מרן זצ"ל שבעיר הולדתו, בריסק, היו שני יהודים פשוטים – אחד היה חייט והשני סנדלר, ושניהם היו פוצחים בריקוד מדי שנה מרוב אושר, בעיצומה של תפילת נעילה, לפני צאת יום הכיפורים.
"הם שמחו על כך שהתכפרו כל העוונות, אחרי 40 ימי עמל ויגיעה, מראש חודש אלול. מיד כשבא אלול הם היו נרעשים ונפחדים, ולכן באמת היתה שמחה גדולה מאוד בסיומו של יום הכיפורים", אמר.
**
"למעשה", מוסיף הרב סחייק, "בימינו אנחנו לא רואים כל כך את הפחד והחרדה הזאת באלול, כל היחס לימים הנוראים הוא לא אותו הדבר, וביאר מרן שהסיבה לכך נעוצה לכאורה בשכלול וההתפתחות הטכנולוגית והכללית. הרפואה כל כך מתקדמת, לכל בעיה יש פתרון, לכל מכאוב יש תרופה, לכל קושי יש איזה מכשיר שפותר אותו, אנשים מתפתים לחשוב שאנחנו נמצאים כאן לנצח.
"זה שפה ושם נלקח מאתנו מישהו, זה נתפס כמו משהו חיצוני. לא קשור אלינו. מרנא החפץ חיים כבר היה אומר, שאנשים חושבים שיש כזאת מן חבורה של אנשים שמתים, זה סוג של אנשים כאלו. כמו שיש כאלו שיש להם קול יפה, או כאלו שיש להם ידיים מאוד טובות, יש כאלו שהם מתים לפעמים, אבל אני לא בקבוצה הזאת. אני שייך לקבוצה של האנשים שחיים פה לנצח…
"בשכל הישר כולנו מבינים שזה לא כך, אבל ההרגשה בלב היא באמת כזאת. כל אחד מתכנן לעצמו תוכניות למחר ולמחרתיים, לעוד שנה ושנתיים, וגם לעוד שלושים וארבעים שנה. הרעיון הזה שאולי הוא לא יהיה פה בכלל, לא עובר את סף מחשבתו, וגם אם הוא נמצא במחשבה, הוא בוודאי לא נמצא בהרגשת הלב שלו.
"צריכים לשים לב לכך, שמי שיש לו השגה גבוהה יותר, מרגיש חזק יותר את אימת הדין. אנחנו רואים שהאנשים היותר רוחניים באים לראש השנה עם פחד וחרדה, דווקא אלו היותר פשוטים מגיעים כמו בכל יום מימות השנה. לעומת זאת, מי הכי הכי מפחד מיום הדין? המלאכים! יחפזון, חיל ורעדה יאחזון, כי לא יזכו בעיניך בדין! הם הכי גבוהים ורוחניים, ובהתאם לכך הם גם פוחדים יותר.
"המחשבה הזאת צריכה להיות בלב, כל אחד ואחד מאתנו צריך לשאוף גבוה יותר, לפחות בראש השנה.
"אבל יאמר האומר, אני לא התכוננתי השנה כראוי. מה לעשות? ככה זה. כמו שלא כל שנה הסוכה שלי מקושטת בצורה מושלמת, ולא כל שנה אני מספיק לנקות את כל הבית לפסח. לפעמים מוכרים חדר אחד לגוי, ומסתדרים עם מה שיש. לפעמים נשארים עם סוכה לא הכי מושלמת, ומקווים שבשנה הבאה נצליח להתארגן טוב יותר.
"כך גם בראש השנה. השנה אני מגיע בידיים ריקות, מה לעשות. לא נורא, זה יעבור, ובשנה הבאה יהיה בעזרת ה' ראש השנה יותר מוצלח… ולאחריו גם שנה יותר מוצלחת.
"זאת כמובן טעות מרה, כי הגזירות שנגזרות בראש השנה, חלקן משפיעות גם על שנים עתידיות. יש נזקים שהם ארוכי טווח.
"כאותו מעשה שהתוודעתי אליו לא מכבר, על יהודי שהגיע לגור במקום חדש והשתלב בקהילה נפלאה. הוא מצא שם את מקומו וקיבל שם מעמד מכובד מאוד, נחשב בעיני כולם לאדם חכם, ירא ושלם. הוא היה מאוד מאוד מרוצה מהמקום שלו, ובאמת היה ראוי לכך.
"אבל יום אחד הוא התנסה בניסיון של כעס, ילדים בבית הכנסת עשו איזה תעלול שגרם לו לנזק, והיהודי הזה התפרץ בכעס מוגזם, דיבר בצורה מאוד לא מכבדת ובכך ירדה קרנו באופן מיידי בקהילה כולה.
"בעקבות אותה התפרצות, הוא הפך ללעג וקלס בקהילה, ובתוך זמן קצר נאלץ לעבור דירה למקום אחר, כשהוא מרגיש מושפל ומבוזה.
"מתי נגזר עליו הניסיון הזה? בראש השנה! ייתכן שאם הוא היה מתפלל קצת יותר טוב בראש השנה, הוא היה נשאר באותה קהילה לאורך ימים ושנים ונהנה ממעמד מכובד וממקום טוב של השפעה לטובה על כל בני הקהילה".
וידוע גם המעשה שמספר הגה"צ רבי חזקיהו משקובסקי שליט"א, על יהודי אחד שבא למרן שר התורה זצוק"ל, והתייעץ אתו לגבי ההשתדלות שהוא צריך לעשות בענייני פרנסה, לאחר שהוצעה לו עסקה מאוד משתלמת, ומרן שר התורה השיב לו בפשטות: 'מקובלנו ששני ימים בשנה עובדים קשה'. והבין אותו אדם שאת ההשתדלות לפרנסה צריכים לעשות שני ימים בשנה – בשני הימים של ראש השנה…".
עם הציבור
לקראת ראש השנה, מבקש הרב סחייק לשתף אותנו מאוצרו הטוב, בעצות מיוחדות שכדאי לדעת לפני ראש השנה, כפי ששמע אותן ממרן ראש הישיבה זצ"ל בהזדמנויות שונות:
"הגמרא במסכת עבודה זרה מביאה מימרא של רב יוסף שמזהיר, מי שנקלע למצב שבראש השנה הוא נאלץ להתפלל ביחידות, כגון שהוא נמצא בעיר שכולם שם נוכרים וכדו', צריך להתפלל כמובן את כל התפילות, אבל כשהוא מסיים תפילת שחרית, שייזהר לא להתחיל תפילת מוסף.
"מוטל עליו להמתין עם תפילת המוספין עד שיהיה בטוח שהציבור כבר החל להתפלל מוסף, ורק אז יתפלל גם הוא.
"למה? כי אדם שמתפלל מוסף לבד, הוא מאבד את הכח של הציבור. רב יוסף מזהיר שאדם כזה, עלולים 'לדחוף אותו מעולמו'. בראש השנה צריכים להתפלל עם הציבור או לפחות בשעה שהציבור מתפלל.
"כלומר, יש לנו כאן עצה ראשונה שמובאת בגמרא עצמה. רוצה לצאת זכאי בדין? רוצה לזכות בשנה טובה ומתוקה? קודם כל תבוא יחד עם הציבור. ככל שאתה יותר מגיע באחדות עם הציבור, הסיכויים שלך טובים יותר".
זיכוי הרבים
"עצה נוספת היה מרן זצ"ל מביא, בשם רבי ישראל סלנטר שהיה אומר, שמי שמזכה את הרבים, מורידים אותו אפילו מעץ התליה. לעסוק בזיכוי הרבים, זאת ההגנה הכי טובה שיכול האדם לפרוש מעל עצמו ביום הדין ובכל זמן.
"ורבי ישראל גם סיפר על כך סיפור: היה פעם חייט אמן, שידע לתפור את בגדי המלך בצורה מקצועית מאוד. ביום מן הימים נפל כפתור מחליפתו של המלך, וביקש שיזעיקו את החייט כדי שיתקן לו את החליפה.
"אמרו למלך שאי אפשר לקרוא לחייט…
"שאל המלך, מה זאת אומרת אי אפשר? המלך מבקש שתביאו את החייט, אז תביאו את החייט!
"אבל היועצים הסבירו למלך שהחייט עבר על החוק בעבירה חמורה, ונגזר עליו עונש, למעשה, ברגעים אלו ממש כבר גוררים אותו לביצוע גזר הדין.
"השיב להם המלך: 'לא הבנתם מה אני אומר? אמרתי שתביאו לכאן את החייט, ואם אתם אומרים שכבר גוררים אותו לעמוד התליה, זה אומר שאתם צריכים להזדרז מאוד מאוד לרוץ ולהציל אותו מהחבל, כי אני צריך שהוא יתפור לי את הכפתור!!! ברגע זה הוא מקבל ממני חנינה!".
"כך גם האדם, אומר רבי ישראל מסלנט. אם הוא מביא תועלת לקב"ה, הוא יזכה בחנינה. המלך זקוק לו, מלך מלכי המלכים. ומה היא התועלת שיכול אדם להביא לקב"ה? הרי הקב"ה לא צריך מאתנו כלום. התשובה היא – זיכוי הרבים. אדם שמקרב בנים לאביהם שבשמים, אדם שמזכה יהודים בלימוד תורה וכדו', הוא מביא תועלת למלך, וממילא יורידו אותו גם מחבל התליה, והוא יקבל חנינה".
גמילות חסדים
"לפני כ 14 שנה, ביום האחרון של שנת תשס"ט, ערב ראש השנה תש"ע, איבדנו חבר קרוב. הגאון רבי יצחק לווינשטיין זצ"ל, מי שהיה יד ימינו של מרן הרב שטיינמן זצ"ל במשך שנים רבות.
"בכל יום ויום הגיעו למרן הגראי"ל סיפורים רבים של מצוקה, אנשים שהיו זקוקים לעזרה וסיוע ולא היה מי שיגיש להם. מרן זצ"ל היה תמיד דואג לכל אחד, דיבר עם מנהל סמינר שיכניס בת שלא התקבלה, עם ראש ישיבה שיקבל אברך חשוב להיות 'משיב' כי היה בכך צורך מיוחד, לבקש מפלוני שיסייע לפלמוני ומקופת צדקה זאת או אחרת, שישתדלו לתת סיוע למשפחה כלשהי.
"מי שהיה מבצע את כל הפעולות האלו היה הרב לווינשטיין. הוא היה איש הביצוע, ראש הישיבה היה אומר עם מי צריך לדבר בשמו והרב לווינשטיין היה מתקשר, או נוסע להיפגש, לשכנע, לסגור כל מיני 'דילים' של חסד ועזרה.
"לאחר הסתלקותו, בערב ראש השנה התאספנו בבית הוריו לתפילת מנחה. ההורים היו שכנים של מרן הגראי"ל, כך שאחרי התפילה מצאנו את עצמינו, בלי להתכוון, בביתו של ראש הישיבה זצ"ל.
"היינו שבורים ורצוצים, וגם ראש הישיבה עצמו הצטער צער רב. שאלנו אותו: 'הראש ישיבה?? איך ממשיכים מכאן, מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו? אולי נקבל על עצמינו איזו קבלה טובה לקראת ראש השנה, אבל מה נקבל על עצמינו?'
"אמר לנו ראש הישיבה: 'תקבלו על עצמכם, שכמה שהייתם עושים חסד עד עכשיו, מעכשיו תעשו עוד יותר מעשי חסד!!!'.
מאוחר יותר הסביר לי בנו, מרן הגר"ש שטיינמן יבלחט"א פשט מעמיק בדברי אביו: 'למה בחר אבא דווקא בחסד?', שאל הגר"ש, 'למה הוא לא אמר שנקבל על עצמינו ללמוד תוס' כל יום, או לעשות תיקון חצות. למה דווקא חסד? התשובה היא שהוא חשש שכשאנחנו רואים מה קרה לר' יצחק שהיה כל כולו 'איין שטיק חסד', איש שכל כולו חסד, יהודי שיכול היה לאכול ארוחת בוקר בשעה 2:00 בלילה כי לא היה לו זמן לאכול קודם לכן' בגלל העיסוק הבלתי פוסק שלו בחסד – כשנראה מה עלה בגורלו עלול להיכנס חלילה וחס איזה נדנוד של מחשבה, שאולי יש דברים יותר גדולים מחסד, שצריכים לחפש משהו אחר להתחזק בו.
"'על המחשבה הזאת אמר אבא לא ולא! יש גזירות שמים שאנחנו לא מבינים בהן, אבל אין דבר יותר גדול מחסד, אין קבלה טובה יותר לראש השנה, מלקבל על עצמינו לגמול חסדים עם יהודים אחרים!'.
"והאמת היא שהרי כל התפילה שלנו בראש השנה נעה סביב הנושא הזה", מוסיף הרב סחייק מדברי מרן הגראי"ל, "מה אנחנו מבקשים מהקב"ה? 'עשה עמנו צדקה וחסד'! אנחנו מבקשים 'ויכון בחסד כיסאך', אנחנו מתחננים לקב"ה שיהיה מטה כלפי חסד, ושינהג עמנו לפנים משורת הדין כי 'אם תמצה עומק הדין מי יצדק לפניך בדין…'.
"נו… כשכל מה שאנחנו מבקשים מהקב"ה זה שיעשה איתנו חסד, איך אפשר לבוא ולחלות את פניו לבקש רחמים בלב קרוע ומורתח אם אנחנו עצמינו לא עוסקים בכלל בגמילות חסדים? ומידה טובה מרובה, מי שמרבה לעסוק בגמילות חסדים, בוודאי שהסיכוי שלו לזכות לכך שהקב"ה יטה את משפטו לחסד ולרחמים גדול במיוחד.
"אני אוסיף על זה עוד אמרה מופלאה שזכיתי לשמוע ממרן ראש הישיבה. הוא היה אומר, שכתוב שצריכים להידבק במידותיו של הקב"ה, מה הוא רחום אף אתה רחום.
"היה ראש הישיבה מדקדק בדברים אלו, לא כתוב 'מה הוא מרחם אף אתה מרחם', אלא 'רחום'. מה ההבדל? הוא אמר שכל אחד יכול לרחם לפעמים. יש אנשים שמרחמים על ילדים, או על אלמנות, יש אנשים שמרחמים על בעלי מוגבלויות גופניות, יש אנשים שמרחמים על מי שסובל ממצב כלכלי קשה, יש אנשים שמרחמים על מי שהפסיד את האוטובוס ונשאר תקוע בעיר אחרת בשעת לילה מאוחרת.
"לרחם זה טוב, אבל זה לא מספיק. אם אתה לפעמים מרחם ולפעמים לא, אתה עדיין לא ראוי לתואר 'רחום'. הציפייה מאתנו היא לא להיות 'מרחם', אלא להיות 'רחום', לרחם על כולם, בכל עת ובכל זמן. להתנהג ברחמנות עם כל אחד בכל עת, זה נקרא להיות רחום.
"אם כן יש לנו עצה נוספת מאת מרן הגראי"ל, איך אפשר לזכות בדין בראש השנה, לגמול חסדים, להיות רחום וחנון, ובעז"ה יקוים בנו 'עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו', ונזכה כולנו להיכתב ולהיחתם בספרם של צדיקים גמורים, ולשנה טובה ומתוקה".