אנו מתקרבים לראש השנה. אנו רוצים להתחזק, ואנחנו מתחזקים. אך כדי לרצות להתחזק, אנחנו צריכים להבין, קודם כל, מהי מעלתה של כל מצוה, מה השכר המגיע על כל מצוה. תכלס', כמה שווה כל מילה של תורה, כל מצוות ציצית, כל מצוות תפילין, שאנו עושים?!…
אך חז"ל קבעו לנו שאין אנו יכולים לדעת מה השכר על כל מצוה. "וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת, וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ וּשְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ" (מסכת אבות פרק ב).
כדי לקבל מושג כל שהוא בשכרם של מצוות, ניגש לפסק ההלכה של חז"ל, המופיע במספר מקומות בש"ס, הקובע שמי שחטף מצוה מחברו- הוא משלם לו עליה עשרה זהובים. יהודי שחטף ברכה לחבירו. ברכה אחת, הוא חייב לשלם לו עליה עשרה זהובים.
רבינו החתם סופר תמה: כיצד אפשר להעריך מצוה בעשרה זהובים. הלא "כל חפציך לא ישוו בה"? ועוד, מה הפסיד האיש בחטיפת המצוה, הרי הנאנס מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה?. ותירץ שאכן, אין משלמים לו על הפסד המצוה, אלא שהנאנס הרי מצטער על שלא זכה לעבוד את השם, ואף שהוא מקבל שכר על הצער כאילו עשאה, מכל מקום אין לו את שמחת המצוה, ועל הפסד שמחת המצוה שהוא צער הגוף צריך לשלם לו עשרה זהובים.
כעת ניסיתי לחשב כמה זה כעשרה זהובים, הסכום שאם אני חוטף למישהו מצוה או ברכה, אני חייב לשלם לו עליו. (גם בימינו חייבים את הסכום הזה, רק שבימינו לא גובים בפועל קנסות,] כמבואר בתוס' חולין פ"ז ובשאר הראשונים).
"זהוב" הוא דינר זהב, ולהלכה יש לאמוד לא את ערך הזהב שבו בימינו אלא את ערך המקבילה במטבעות כסף. דינר זהב מקביל בערכו ל 25 דינרי כסף, שמקובל להעריך את משקל כל אחד מהם ב- 4.8 גרם. אם כן עשרה זהובים הם 1200 גרם כסף. [מקור: 'מדות ושיעורי תורה' עמ' תקב (ראה שם דעה נוספת הממעיטה בכ – 15%]. כיום גרם כסף שווה לפחות 2.70 שקל ואם כן המחיר הוא כ- 3240 ₪. (גרם כסף 999 שווה היום, אלול התשפ"ג, בין 2.70 ₪ ל-3.60 ₪. גרם כסף 925 שווה היום בין 2.14 ₪ ל-3.33 ₪. [כסף סטרלינג או סטרלינג סילבר היא סגסוגת כסף בדרגת טוהר של 92.5%, כלומר, המכילה כסף בשיעור של 92.5% ממשקלה, ומתכות אחרות, לרוב נחושת, בשיעור של 7.5%. הסגסוגת מכונה גם בשם "כסף 925". הסגסוגת נחשבת לסגסוגת הכסף היוקרתית, המקובלת בייצור תכשיטים. סגסוגת טהורה (99.9%) מתוארת על ידי המידה 999 כלומר שאחוז הכסף הטהור בסגסוגת הוא 99.9%]. ובספר מידות ושיעורי תורה (פרק כ״ב סעיף א׳ ובהערה 1) ציין לדברי הרמב"ם בפירושו המשניות (בכורות פ״ח מ״ז), שם כתב "וכל המשקלים הללו מן הכסף הצרוף שאין בו שום תערובת״, ״כל השעורים הללו מן הנקי ביותר שבכסף״. אם כן השיעור לעשרה זהובים הוא בגרם כסף 999, שמחירו י' זהובים יכול להגיע ל-4320 שקל!!! (אם כי יתכן שכיון שגרם 999 הוא כנוזלי, ייחשבו עשרה זהובים בגרם 925, וכנ"ל).
ראו מהי שכר מצוה!! לא מדובר בשכר המצוה עצמה, אלא רק על הצער של זה שמישהו אחר חטף לנו מצוה או ברכה, כל ברכה, חייבים לשלם לנו יותר מארבעת אלפים שקל!!!
מדוע מי שחוטף מצוה לחברו, משלם דווקא עשרה זהובים? כתב על כך האור זרוע (הלכות כיסוי הדם סי' שצט): "מעשה באחד ששחט ובא חבירו וכסה וחייבו רבן גמליאל ליתן עשרה זהובים. פי' מורי הרב רבינו יהודה החסיד זצוק"ל, שהברכה שווה עשרה זהובים, שנאמר "ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם"… לומר לך שלא לשם מתנה נתכוין. אלא אמר העבד בלבו זאת גרמה שאני עתיד לברך את השם, כדכתיב "ויאמר ברוך ה' אלוקי אדוני אברהם". הלכך יש לי ליתן לה עשרה זהובים. שכך קבלתי מאדוני אברהם, שהברכה שווה עשרה זהובים". ה'אור זרוע' מאריך להוכיח מעוד ועוד מקומות, שערכה של כל ברכה להשם שווה עשרה זהובים. וכך מובא בעוד כמה וכמה מספרי הראשונים.
התורת חיים (בבא קמא צא:) מצטט בהרחבה את דברי ה'אור זרוע' וכותב לנו חיזוק אדיר, חיזוק נפלא בכוונה במאה ברכות שאנו מברכים בכל יום: "וכיון שהברכה שווה עשרה זהובים, נראה שזה פירוש הפסוק "כי טוב יום בחצרך מאלף בחרתי הסתופף בבית אלקי" וגו', בתי כנסיות נקראות 'חצרות קדש', ולפי שהאדם מחוייב לברך בכל יום מאה ברכות בבית הכנסת, ושכרן עולה אלף זהובים ליום אחד, ואילו היו נותנין לאדם המוני הברירה בין אלף זהובים מזומנים בעולם הזה לבין שכר מאה ברכות לעולם הבא, פשיטא שהיה בוחר לקחת אלף זהובים בעולם הזה, ואמר המשורר שהוא אינו כן, כי טוב בעיניו שכר מאה ברכות שמברכין ביום אחד מאלף זהובים, וזה שכתוב "כי טוב יום בחצרך מאלף".
תתארו לכם. אנו מברכים יום אחד, יום אחד בלבד, מאה ברכות כמו שצריך. בכוונה, בנעימה, בהטעמה. הוא זכאי, כאן בעולם הזה, בערך כספי ממשי שמשלם מי שחוטף לו את המאה ברכות הללו, לקבל 432,000 שקל!!!
כתב בשו"ת תשובה מאהבה (לתלמיד הנודע ביהודה, ח"ב עמוד טו), ואלו דבריו: "ראיתי ברוקח (סימן ש"כ) רמז נאה, הנה על כל ברכה משלמים עשרה זהובים שכר. וסימנך "כי סמך עשרה זהב משקלם אצל ברוך ה׳ אלקי אדוני אברהם", הרי למאה ברכות אלף זהובים . וזה הרמז בפסוק 'האלף לך שלמה', כלומר אלף זהובים לך שלמה – מלך שהשלום שלו – לתת לאיש המברך מאה ברכות בכל יום. עכ"ל. ושמעתי בילדותי דבר נאה ומתקבל מאת הרב הגאון החסיד המפורסם מורינו הרב שמעלקא זצוקלה"ה אב"ד קהילת ניקלשבורג והמדינה, לבאר עם דברי הרוקח הנ"ל גם סיפא דהאי קרא, 'ומאתים לנוטרים את פריו', ונדרש גם לפסוק אחריו הסמוך ונראה עמו.
"כי הנה לפי החשבון מאה ברכות בכל יום חסרים ביום השבת עשרים ברכות, ואמרו חז"ל (מנחות דף מג:) דממלא להו באספרמקי ומגדים, פירוש: מיני פירות ומיני בשמים. עוד כתבו הפוסקים בשם הגאון שמנין הקרואים העולים לתורה בשבת, שמברכין לפניהם ולאחריהם, ויתר הצבור מכוונים ועונים אחריהם אמן, גם בזה משלימין מאה ברכות, עיין כל זה בבית יוסף (או״ח סי׳ מ"ו).
"ועתה הבט נא וראה המתקת הכתובים, 'האלף לך שלמה' היינו ממאה ברכות בכל יום, לכל ברכה עשרה, כמו שכתב הרוקח, 'ומאתים' הם אותן עשרים ברכות החסרים בשבת, שעולים למנין מאתים, עשרים פעמים עשרה, 'לנוטרים את פריו', יכולים למלאות בפירות ומיני מגדים. גם יש עוד תקנה אחרת, 'היושבת' כנסת ישראל בגנים, בבתי כנסיות (כדאמרו חז"ל במדרש 'בגנים'- אלו בתי כנסיות), 'חברים מקשיבים לקולך השמיעני', שמכוונים לצאת בברכות ששומעים מחבריהם בשעה שעולים לקרות בתורה, והם עונים אמן, גם בזה ממלאים מאה ברכות".
אדיר!!