בלילה שלפני ראש השנה, בשעה שתיים ורבע לפנות בוקר, התקבצו המתפללים סביב שערי בית מדרשו של רבנו לקראת אמירת הסליחות, ברם בית הכנסת היה נעול על מסגר ובריח והבאים נאלצו לעמוד ולהמתין ברחוב עד שרבינו הגיע למקום, פשפש בכיסיו ופתח את הדלת בעזרת המפתח האישי השמור עימו.
המתפללים, שנכנסו למקום בעצם ליל, הופתעו לגלות כי כל הסטנדרים ניצבים על גבי ספסלי בית הכנסת. הסתבר, כי המנקה שניקה את המקום בחצות הלילה, הניח את כל הסטנדרים על ספסלי בית המדרש ולאחר שסיים את מלאכתו לא טרח להשיבם למקומם.
רבינו הבחין בעשרות הסטנדרים המזדקרים אל חלל בית המדרש ובלא אומר ודברים ניגש בטבעיות והחל להשיב את הסטנדרים למקומם בזה אחר זה, בעוד המתפללים, ההמומים ממראה הישיש בן השמונים, הטורח בסידור בית המדרש, ממהרים לסייע בידיו לכבד את בית ה'.
כבני מרון
בלילות ראש השנה, היו גודשים את בית מדרשו של רבנו אין ספור יהודים, שהשתוקקו להתברך מפיו בכתיבה וחתימה טובה לקראת השנה הבאה.
בין ההמונים שחלפו לפניו נראו יהודים רבים שבורי לב וידועי סבל, בחורים מבוגרים שלא מצאו את זיווגם, אנשים שלא זכו לזרע של קיימא, מעוכבי פרנסה ושאר קשי יום. רבנו היה מקבלם בחמימות, לוחץ את ידיהם בעידוד ומאציל עליהם מברכותיו הזכות, שחזקה עליהן שאינן שבות ריקם.
לאחר שקהל ההמונים שפקד את בית המדרש כילה לעבור לפניו, היה מרן פונה למעונו ומוסיף לקבל את האנשים הרבים, שהמשיכו לנהור מקרוב ומרחוק, בכדי להקביל את פניו ולהתברך מפיו הטהור.
לעיתים קרובות, בטרם החל הקהל העצום לחלוף על פניו, חסו בני הבית על כוחותיו הדלים של רבנו והפצירו בו לבל ילחץ את ידי ההמונים הפוקדים את מחיצתו, כדי שגופו החלוש לא יכרע תחת העומס הכבד והדוחק העצום.
אולם רבינו היה מפטיר לעומתם: "לאז מיר אנהייבן!" (קודם נתחיל!) מושיט ידו לקהל הממונים, שעברו לפניו כבני מרון, ומאציל עליהם מברכותיו הטהורות. שהרי כיצד ניתן שלא להושיט יד ולחזק את ליבו של יהודי שבור לב, המבקש להתברך לקראת השנה הבאה?!
נכד רבינו, הרב דב ישראלזון, שבמשך שנים רבות שהה בבית מרן בליל ראש השנה, העיד כי סבו היה מקבל את הבאים למעונו ביום קדוש זה בקורת רוח מרובה ושמחה מיוחדת ויוצאת דופן, יותר מכל ימות השנה. כשהרבנית היתה מבקשת להתחיל בסעודה, הוא היה מציין בעדינות, כי אם בני הבית אינם רעבים עדיין, הוא מבקש להמשיך ולקבל את פני הבאים.
*
מכבדים זה את זה
סיפר הרב משה פריד: בשנת תשע"א, בימים שבין כסה לעשור, הגיע כ"ק האדמו"ר מבעלזא לבקר את רבנו בביתו כדי לברך ולהתברך בברכת השנים. טרם בואו נכנסתי לחדר רבנו, בכדי להודיעו כי האדמו"ר מבעלזא מתעתד להגיע לביתו בעוד כמחצית השעה.
רבנו היה מונח בעצם תלמודו, בשקידה עצומה במסכת שבת, כשלפניו פתוחה הגמרא וכמה מספרי הראשונים. כדרכו לא הבחין בי כלל, עד שמחוסר ברירה נאלצתי להפסיקו מלימודו. כאשר שמע את דברי, אמר באנחה: "מפני מה צריך הבעלזער רב להטריח את עצמו ולהגיע עד לכאן?"
השבתי כי האדמו"ר בא לברך ולהתברך בברכת 'א גוט יאר', אולם מהבעת פני רבנו ראיתי, כי לא נחה דעתו ועדיין הוא תמה מפני מה מטריח האדמו"ר את עצמו לבוא אליו.
כאשר האדמו"ר עמד בפתח הבית, קם רבנו על רגליו. כאשר האדמו"ר נוכח כי רבנו עומד, לא אבה אף הוא לשבת, מפני הכבוד, וכך נותרו השניים עומדים על רגליהם בכל עת הביקור. בתום הדברים ליוה רבינו את האדמו"ר עד פתח ביתו ונפרד ממנו בידידות ובחמימות.
לאחר שהאדמו"ר עזב את הבית, שאל אותי רבנו בשנית: "מדוע הבעלזער רב היה צריך להטריח את עצמו עד לפה?!"
בתקופה מאוחרת יותר, כאשר רבנו התאושש מהניתוח שעבר בליבו, הגיע האדמו"ר לבקרו בבית החולים שערי צדק. מחמת הדוחק הרב ששרר בחדר ומפאת חולשתו הרבה של רבנו, לא אבה האדמו"ר להתעכב כדי שלא להטריחו בעת חוליו.
למחרת התקשר אלי המשב"ק, הרב יחיאל מיכל פירר, וציין כי נשלח בשם האדמו"ר לדרוש בשלום רבנו. נסעתי לבית החולים ומסרתי לרבנו כי האדמו"ר מבעלזא שואל בשלומו.
רבנו שמע את הדברים ותכף ומיד נענה ואמר: "טוב שבאת, מבקש אני שתמסור לבעלזער רב את התנצלותי על שלא כיבדתי אותו כראוי ולא קמתי מפניו בעת שביקר אותי אתמול!" זאת על אף שבעת הביקור נקט רבנו בצעד נדיר, ולמרות שהיה חלוש ורפה כח לאחר הניתוח שעבר, קם ממיטתו לכודו של האדמו"ר והתיישב בכיסא שליד המיטה.
"אנא מסור לאדמו"ר", המשיך רבנו, "שישנה הלכה המובאת בשולחן ערוך, שחולה אינו צריך לקום מפני מבקריו. ברם ישנם רבים הטועים וסוברים, שהטעם לכך הוא משום חולשתו של החולה, אך למעשה לא זהו הטעם, אלא מפני שמקום החולה אינו מקום מכובד ודומה הוא לבית המרחץ שאין הוא מקום הידור".
כאשר שבתי אל האדמו"ר למסור את דבר השליחות, הגיב האדמו"ר ואמר, שישנו עוד טעם לכך והוא מפני שהשכינה שורה למעלה מראשותיו של חולה, ועל כן אין לחולה לקום בדרך כבוד מפני אחרים, בעת שהשכינה נמצאת על ראשו.
(מתוך הספר: עמודו של עולם)