לפנינו סיפור נפלא ומעורר אותו סיפר מגיד המישרים רבי שלמה לוונשטיין שליט"א, על זכותו של המרחם על הבריות, שהיא לבדה מסוגלת לבקוע רקיעים. הסיפור מופיע בספר החשוב 'ומתוק האור' על חודש אלול ע"פ ספר 'מחנך לדורות':
רבי נתן וכטפויגל זצ"ל סיפר שבאחד מלילות חודש אלול, בהיות הסבא מקלם, רבי שמחה זיסל זיו, נם על משכבו, הוא חלם חלום. בחלומו הוא שמע כי רבנו יונה מגיע לעיר 'קלם'. והנה, יוצא הכרוז ומכריז כי בשעה פלונית הוא ישא מדברותיו בבית הכנסת המרכזי. בשעה היעודה, שמו כל יהודי העיירה את פעמיהם אל בית הכנסת, כולם הגיעו, ללא יוצא מן הכלל, שכן מי יוכל לשער מתי תזדמן לפניהם האפשרות לשמוע שיחת מוסר מפי ה'שערי תשובה' בכבודו ובעצמו, ועוד בימי אלול?!…
בשל ההד העצום של מאורע נדיר זה, החליט ועד הקהילה להציב שומר בפתח האולם, ולהכניס רק אנשים המוכרים כבעלי מעלה. להמונים הסקרנים ייחדו מקומות מסביב לאתר, בתקווה שיעלה בידם לשמוע לכל הפחות את הד קולו של רבינו יונה…
גם ה'סבא' שם, כמובן, את פעמיו לשער בית הכנסת, אולם בהגיעו לשם, עצר אותו שומר הסף ושאל אותו לשמו, ומשנענה הסבא ואומר: 'אני שמחה זיסל מקלם' – עונה לו השומר: 'אינני מכיר'…
בימים כתיקונם, יתכן שה'סבא' היה נמנע מלהזדהות בתארים לפני שומר הפתח, מחשש יוהרה כלשהי. אכן הפעם, לא נראה היה שבכוונתו לוותר… עזות דקדושה מילאה את ליבו: וכי לשמוע את רבינו יונה ולחזות בזיו פניו הקדושות – מילתא זוטרתא היא? כלום ניתן לוותר על מעמד שכזה?
ה'סבא' מנסה אפוא להזכיר לשומר הפתח את אבותיו הגדולים, את רבו הגדול – רבי ישראל סלנטר, אך גם זה לא מועיל. 'על רבי ישראל סלנטר אכן שמעתי' – מגיב שומר הפתח, 'אך על תלמידו 'שמחה זיסל' – לא שמעתי מעולם'!…
לפתע שואל אותו השומר 'האם יש לך קרובי משפחה נוספים?', החל ה'סבא' לפרט 'אני אבא של נחום וולוול'… מיד ניכרה הבעת התפעלות על פני השומר: 'אבא של נחום וולוול? זה כבר משהו אחר!' – הוא אומר, ועל אתר מכניס אותו לאולם.
בשלב זה הקיץ ה'סבא' משנתו, והנה חלום. כשהוא נרגש ונסער כולו עד עמקי נשמתו, שלח וקרא מיד לבנו רבי נחום וולוול, לשאול הימנו מה זה ועל מה זה. איזו זכות נפלה בחלקו, אשר רק בעבורה נענה שומר הפתח והסכים להכניסו לדרשתו של רבינו יונה.
רבי נחום וולוול אמר שאיננו יודע דבר, אך לאחר שה'סבא' גזר עליו בכיבוד אב שיספר לו על מעשיו האחרונים, הוא שקע בהרהורים עד שנזכר במעשה הבא:
מזה תקופה ארוכה הולך הוא כשלרגליו זוג נעליים קרועות ובלויות, אשר רב בהם הפרום על הקיים. פעם אחת נזדמן אצל סנדלר העיירה, וראה אצלו זוג נעליים חזקות ומשובחות המוצעות למכירה, אך דא עקא, מה יעשה ואין בידו פרוטה לפרטה?
בו ביום החל רבי נחום וולוול לחסוך פרוטה לפרוטה, סכום לסכום, ומשאך עלה בידו ונאסף הסכום הראוי – שם פעמיו אל הסנדלר, ורכש את אותן הנעליים, כאשר הינו משלם עליהם במיטב כספו, טבין ותקילין. בליבו הוא חשב כי הנה, יוכל מעתה סוף סוף ללכת עם נעליים המתאימות למעמדו, שאף יועילו לו בביקוריו אצל הגבירים…
למחרת, לאחר לילה סוער ומושלג במיוחד – שומע נחום וולוול דפיקות על דלת ביתו. כשהוא פותח את הדלת – נגלה לנגד עיניו עני המחזר על הפתחים, אביון מרוד, אשר גם בגדים ראויים לכסות עצמו בקור הנורא לא היו מנת חלקו.
רבי נחום וולוול הכניס את העני אל ביתו, כיבדו כיאה וכראוי, הושיט לו מתת-יד הגונה, וסבור היה לשלחו לשלום. אלא שבטרם יצא ההלך – העיף רבי נחום ולול מבט לעבר רגליו של הלה, ונדהם לראות כי חשופות הן לגמרי! וכך הולך העני בשלג ובקור, כאשר רגליו היחפות חבולות, שרוטות, ואף כתמי דם לא נעדרים מהן…
כאשר הבחין העני במבטיו הנדהמים, הוא הסביר כי בהעדר אמצעים אינו יכול להרשות לעצמו רכישת נעליים. רבי נחום וולוול לא היסס, ועל אתר לקח את נעליו החדשות בהן השקיע את מיטב כספו שאסף ואגר במשך תקופה ארוכה, וללא אומר ודברים מסרן לעני במתנה גמורה.
בנו של הסבא השתתק בסיום סיפורו, ואביו הגדול הנהן בראשו לעומתו וטפח לו טפיחה של חיבה על כתפו. עתה היו רזי החלום נהירים ובהירים לו… ראוי היה מעשה זה כדי לזכות את בעליו להיכנס לשיעורו של רבנו יונה, ואף כדי לזכות את אביו הגדול עמו…
לא עמדו לו ל'סבא' ידיעותיו העצומות בתורה ובחכמת המוסר, לא עמדה לו זכות העמדת תלמידיו הגדולים, תפילותיו, וכל פעלו הרב בזה העולם – אלא זכות זו בלבד של היותו אביו של רבי נחום וולוול, המרחם על בריותיו של הקדוש ברוך הוא! זכות זו פתחה בפניו שערים נעולים ל"שערי תשובה"!… כי הלא כל המרחם על הבריות – מרחמים עליו מן השמים!…
בערב יום הדין, כל יהודי מחפש זכויות. כולם רוצים להכתב לשנה טובה ומוכנים לעשות הכל, כדי לזכות. יש עצה מחכמינו זכרונם לברכה: 'כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים'. אם רוצה לעורר על עצמו את רחמי ה' ייטיב עם הבריות ויגמול חסד עם רעהו.