לפני שלושה שבועות הייתי בבית החולים איכילוב. אצל קרוב משפחה גילו את המחלה, ה' ישמור, והוא עבר ניתוח מאד מסובך ומסוכן. שלושה פרופסורים ידועי שם הוצרכו לעבוד שם יחד, בניתוח הזה.
המתח של כל המשפחה היה נורא. כולנו התפללנו בבכיות גדולות, מעומק הלב. ברוך ה', בניסי ניסים הניתוח עבר בהצלחה.
לאחר מספר ימים, החולה התחיל להתאושש, וכבר היה באפשרותו לקבל מבקרים. בני המשפחה – אחים, בנים ונכדים – רצו כולם לבוא לבקר אצלו, וגם אברכי הכולל שאלו אם יוכלו לבוא.
חשבתי שהוא ישמח אם יעשו אצלו מעין מסיבת הודיה לה'.
ביקשתי מהאחות הראשית רשות להביא אורגן ולארגן קצת שירה וריקודים.
"זה מצוין!" היא אמרה. "פה, במחלקה האונקולוגית, כל כך קשה. יש המון כאב וסבל. אדרבה, תעשו לנו שמח".
היא הציעה שנעשה את מסיבת ההודיה בלובי.
הגיעו ארבעים וחמישה איש, עם אורגן. פתחו שולחן ופרשו מפה. החולה ירד מהמיטה, הגיע ללובי, וישב ליד השולחן הערוך בטוב טעם. זה היה טוב מאד בשבילו, לצאת מהאווירה של החולי. ארבעים וחמישה איש שרו ביחד, בנעימות גדולה, שירי רגש ופיוטים מהסליחות.
כל הזמן הצטרפו אלינו עוד ועוד אנשים. עוד חולה שמע מחדרו את הצלילים, ובא. עוד אחות, שהיתה לה הפסקה קצרה, הגיעה לשמוע ולראות. הגיעו מהקומה למעלה, ומהקומה למטה. הלובי התמלא. הבאנו עוד ספסלים ועוד כסאות. האווירה היתה מרוממת.
באותו חדר, שבו היה מאושפז 'בעל השמחה', שכב אדם זקן. הזמנו אותו, כמובן, לבוא ולהצטרף אלינו, אבל בתחילה הוא סירב. ראינו שהוא נלחם עם עצמו. האדם הזה רצה לבוא איתנו, אבל משהו הפריע לו. כאשר כבר ישבנו בלובי ושרנו, הבחנו בו מבעד לפתח. הוא הלך הלוך וחזור, ורק לאחר זמן החליט להיכנס ולשבת.
באותו שלב שרנו "היום הרת עולם", ואחר כך התחלנו לשיר "אבינו מלכנו חננו ועננו". מיד כשהתחלנו "אבינו מלכנו", הזקן התחיל לבכות. מישהו מייד ניגש אליו. אולי הוא צריך עזרה, אולי כואב לו משהו, אולי הוא רוצה שיזעיקו את האחות, אחרי הכל הוא חולה בבית חולים…
"תמשיכו, תמשיכו לשיר", הוא מבקש תוך כדי בכי.
ממשיכים לשיר, ברגש ובלהט. פתאום נכנסת איזו אשה, ואומרת בכעס: "למה אתם עושים פה רעש? מנגנים פה?! אני לא מסכימה!"
האיש הזקן פנה אליה, ואמר: "אל תפריעי! יש בעולם עוד אנשים חוץ ממך, ואנחנו רוצים לשמוע… מפריע לך? תלכי לחדר שלך, שם לא תשמעי את השירים!"
היא הסתלקה מייד, אבל אנחנו חששנו להפריע, ולכן הזדרזנו לסיים.
לאחר שהסתיימה המסיבה, ניגשתי אל האדם הזקן. רציתי להבין, מדוע לא רצה בתחילה להצטרף אלינו, ומדוע בכה בעת השירה.
הוא סיפר לי: "בילדותי הייתי שומר תורה ומצוות, גם למדתי בישיבה מאד ידועה. בגיל עשרים וארבע עזבתי את הישיבה, ובהדרגה התדרדרתי, עד שפרקתי עול לחלוטין ר"ל, ונעשיתי מחלל שבת, אוכל נבלות וטריפות.
"יש לי שלושה בנים, שדאגתי להם היטב. כלום לא מנעתי מהם, השפעתי עליהם כל מה שיכולתי, ויותר ממה שיכולתי. כיום, הם בוגרים ואני קשיש. הם מתייחסים אלי די בסדר, אבל לא יותר מזה… האמת היא, שאני די בודד בעולם. הקרוב שלך, שמאושפז יחד איתי בחדר, הוא בערך בן גילי. אני קינאתי בו. יש לו עשרה ילדים, מסורים ואוהבים. אני רואה אותם באים, שוהים לידו, לא עוזבים אותו לרגע. אני רואה את הנכדים מגיעים, מתייחסים אליו באהבה, לא בקרירות נימוסית או בבוז, כמו שהנכד שלי מתייחס אלי.
"כאשר באתם לשיר פה, היססתי אם להצטרף. לא רציתי לחזור לזיכרונות. אבל הזיכרונות היו חזקים ממני. באתי וישבתי איתכם. הרגשתי כאילו אני חוזר להיות בחור ישיבה. רציתי מאד להמשיך לשמוע את הניגונים של ראש השנה, חשתי שמשהו בי מתעורר, ופתאום הבנתי – אני רוצה לחזור בתשובה!
"אבל אז נכנסה האישה ההיא, וקטעה את הכל.
"רציתי לחזור בתשובה, ומן השמיים עכבו, ולא נתנו לי להמשיך להתעורר… אני יודע, זה מגיע לי. ברחתי, התעקשתי למרוד, והתעקשתי לא לשוב. עכשיו, כשאני רוצה – לא נותנים לי לשוב".
"תמיד אפשר לשוב!" אמרתי לו. "תמיד הקב"ה מצפה לאדם, ומוכן לקבל אותו באהבה!"
הוא הביט בי, מהסס האם לקבל את דברי.
"תדע לך, שלימדת אותי עכשיו מוסר מאד חשוב", אמרתי לו. "לימדת אותי, שאנחנו צריכים לזכור להגיד תודה לה' על שאנחנו יכולים לחזור בתשובה.
"היכולת לחזור בתשובה היא זכות. התשובה היא מתנה יקרה שהקב"ה נותן לנו. אנחנו צריכים לומר על זה תודה, ולשמוח בזכות הזאת.
"ודע לך, שהשל"ה הקדוש כבר מלמד אותנו, שכל אחד מאיתנו יכול לחזור בתשובה, גם אם הרשיע שנים רבות.
"מאחר ולמדת בנעוריך, ודאי ידועים לך דברי חז"ל "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא", ודורש על כך השל"ה הקדוש: אם נראה לך, שהקב"ה אומר לך, כביכול, 'צא – אין לך סיכויים, לא אקבל את תשובתך', דע שרק ניסיון הוא. אל תצא! אל תתייאש! עמוד בניסיון, ודע שהקב"ה תמיד אוהב אותך וחפץ בתשובתך!"
לכל אחד מאיתנו ניתנה הזכות היקרה לחזור בתשובה.
אנחנו צריכים לנצל את הזכות הזאת כראוי, ולדעת להודות על הזכות ולשמוח בה.
(רבי גואל אלקריף שליט"א דורש טוב ימים נוראים)