זית ירוק ורענן שהגיע לשיא בשלותו צנח בכבדות אל האדמה. הוא הרים את עיניו, הביט בעץ הזית העתיק שהצל עליו מקרני השמש, ושב להרהר בקורות חייו הסוערים.
נחיריו התרחבו בטבעיות והוא שאף מלא ריאותיו מריחו העמוק של העץ והזיתים. העץ והריח לא היו זרים לו. הוא נולד לתוכם בכפר ערבי בארץ הגליל הקסומה. על מורדות אחד ההרים הסלעיים, בכפר קטן וציורי, פסע 'נאסר' את צעדיו הראשונים לצידן של פרות עצלות, מנומנמות משהו. בארץ הגליל, הכל הולך לאט. אין מה למהר. היום יש שמש. גם מחר.
החיים זרמו להם בעצלתיים. יום הולך ויום בא, ו'נאסר' שכבר רעה במיומנות עדר ענק בן מאות עיזים, התגלה כילד מוכשר. עם שחר היה משכים קום ויוצא עם עיזיו אל המרעה. חליל פשוט בנה לעצמו, אך הוא הפליא לחלל בו. צליליו הענוגים של חלילו היו ממלאים את ההרים והגאיות, ולעיתים, היה הילד הרועה עוצם את עיניו, ובדמיונו היו מאות עיזיו הצחורות פורצות במחול לשמע צליליו. 'נאסר' לעולם לא ישכח את אחת מעיזותיו, באה בימים, שלשמע צלילי מנגינת רועים ישנה נושנה, היתה פוסעת מעדנות לעברו, רובצת לצידו ובוהה בו בעיניה החומות הגדולות.
לאחר מספר שעות היה 'נאסר' מוציא מתרמילו גבינת עיזים טרייה וככר לחם פריך שאפתה אמו בחצר הבית, ומשביע את רעבונו. דבר-מה נוסף היה לו בתרמילו, קוראן. נפשו כמהה לדעת, להבין ולהשכיל והוא ביקש לדעת את עיקרי דתו והליכותיה. כאשר היה בשנות העשרים לחייו, נודע שמו לתהילה בין אנשי כפרו, כאיש יודע ספר, מוכשר וחכם.
באחת מדרשות ה'חיזוק' של שייח נכבד אפוף התלהבות, החל 'נאסר' לשאול שאלות מביכות. השייח רתח מזעם, כמוהו גם שאר בני הכפר, בהם אביו, בריון בעל קורות חיים מעוררי חלחלה, שאיים עליו כי ירצחנו נפש.
לא חלף זמן רב, ו'נאסר' שחש כי הקרקע שתחת רגליו בוערת, נשא את רגליו וברח לירושלים, שם החל לעבוד כפועל פשוט בחברה גדולה. ידי זהב לו ל'נאסר' שהתמיד בעבודתו והצליח בה, עד שהוצע לו לשמש כמנהל אחד מסניפיה של החברה בצפון הארץ.
בצפון, התחבר 'נאסר' לקבוצת חברים יהודיים שכמה מהם הפכו לידידיו הטובים ביותר. כל אותו זמן חשש 'נאסר' ליצור קשר עם משפחתו. חלפו עברו להם מספר חדשים ויום אחד חבריו היהודים של 'נאסר' הודיעו לו, כי מחר לא יבוא אליהם. "מחר יום כיפור" אמרו לו. "אנחנו לא אוכלים, שמים כיפה לבנה על הראש ומבקרים בלילה בבית הכנסת. נפגש עוד יומיים" סיימו.
משום מה החליט 'נאסר' להצטרף אליהם לבית הכנסת, כי ממילא ביום כיפור אין עבודה. הוא גם החליט לצום, כדי לחוש את חוויית יום כיפור של היהודים. "לצום, אני יודע יותר טוב מהם" הרהר לעצמו כאשר נזכר בחודש הראמדן.
ואכן כך היה. בספסל האחורי של בית הכנסת, ישבו מספר צעירים נבוכים מה, חבושים בכיסויי ראש, ביניהם 'נאסר' שלא הבין מאומה, אבל בכה כמו תינוק. חבריו היהודים, שהמתינו לסיום התפילה החליפו ביניהם קריצות, והוא, עומד נרגש, אינו מבין מילה וחצי מילה, אך עיניו נשואות לארון הקודש.
יום כיפור חלף עבר לו. לחבריו אמר 'נאסר' כי הוא בעצמו אינו יודע להסביר מדוע התרגש, "כנראה ההשראה והמנגינות העצובות, השפיעו על נפשי. לא יודע".
ערב אחד התגלגלה אל 'נאסר' שמועה כי אביו נשפט למספר שנות מאסר בגין אחד ממעלליו.
היתה זו הזדמנות טובה עבורו להיפגש עם בני משפחתו ותוך שעות מספר כבר פסע 'נאסר' במשעולי כפרו. ברכיו פקו למראה עיזיו הצחורות וההרים החשופים, נוף ילדותו, ערש מולדתו.
זמן רב ישבו 'נאסר' ובני משפחתו ושוחחו. אט אט עזבו בני המשפחה את הבית ו'נאסר' נותר עם אמו לבדו. השניים המשיכו לשוחח ומהון להון התגלגלו הדברים ו'נאסר' סיפר לה לתומו על הרגשות העזים שתקפו אותו בעת שהייתו בבית הכנסת של היהודים ביום הכיפורים.
אשה חזקה היתה אמו של 'נאסר'. בכל יום היתה משכימה קום לפני בני המשפחה, שופה רותחין על האש, אופה את הבצק שלשה אמש ומכינה כירה גדולה לבני הבית. מעולם לא ראה 'נאסר' את אמו מבוהלת כפי שהיתה כעת.
היא התרוצצה בחוסר רוגע בולט כשהיא מגיפה את חלונות הבית ובודקת שוב ושוב האם לא נותר אדם מלבדם.
לבסוף, התיישבה אמו על הספה ואמרה: "הקשב היטב 'נאסר'. על מה שאומר לך עכשיו, אל תשוחח עמי לעולם! אני מזהירה אותך!". הוא הנהן בראשו במהירות וסחרחורת חריפה תקפה אותו. ישנם כאלו המפחדים שיום אחד יוודע להם איזה שהוא סוד נורא, עלום, טמיר, שישא אותם אל מקומות אפלים. 'נאסר' הרגיש שהוא עומד בפני דבר דומה. שיניו נקשו דא לדא, זעה קרה כיסתה את מצחו ומבעד לענן הערפל שהקיף אותו הוא שמע את אמו חוזרת שוב ושוב ואומרת "קוראים לי שושנה!!! קוראים לי שושנה!!! אתה שומע? קוראים לי שושנה!!!".
קרקורו של תרנגול עקשן העיר את 'נאסר' משנתו.
הוא לא ידע כמה זמן חלף מאז התוודע לידיעה המרעישה שאמו היא יהודיה ממשפחה צפתית שורשית, שנטשה את עמה ונישאה לבן נכר. בטרם עזב את ביתו, דחפה לו אמו מעטפה דהויה ובה תמונה ישנה, מקומטת, כשהיא אומרת: "תמונה זו, היא היחידה שנותרה בידי משנות ילדותי. כאן" הצביעה האם על ילדה קטנה "אני ניצבת עם בני משפחתי בבית הקברות".
'נאסר' יצא את בית הוריו, תרמילו על שכמו וראשו בשמים. לאחר מספר ימים נודע לו, כי אִם אמו יהודיה, גם הוא יהודי. כך התגלגלו הדברים וכעבור מספר חודשים, 'נאסר' שב לירושלים כדי לשהות בשבת בחברת משפחה העוסקת בקירוב רחוקים, אליהם הופנה על ידי ארגון תשובה מוכר.
שוב ביקר 'נאסר' בבית הכנסת, הפעם כיהודי. עדיין לא הוכחה יהדותו, מלבד דבריה של אמו, אך בהתייעצות עם רבנים החליטו מנהלי ארגון התשובה, לקדמו בדרכי היהדות ובד בבד לנסות ולאמת את זהותו.
מאכלי שבת ערבים וטעימים הוגשו אל השולחן, ולאחר זמן מה פצח בעל הבית בשירה. אנשים רבים שביקשו להתקרב אל דת אבותיהם, שהו שם. אחד מהם ביקש מבעל הבית בהססנות, שישיר את השיר ששרו בבית הכנסת. לאחר מספר ניחושים, הבינו בני המשפחה שהוא מתכוון ל"לכה דודי" וברצון רב זימר בעל הבית את המילים הכה מוכרות, כאשר מבית לבית, הכירו אורחים נוספים את המנגינה הקליטה והצטרפו גם הם אל השירה העריבה.
'נאסר', הצטרף כמעט מן הבית הראשון. בחושו המוסיקלי הוא קלט חיש מהר את השיר, וכאשר שוררו המסובים "התנערי מעפר קומי" כבר היה 'נאסר' מזמר בגרון מלא.
מטבעו היה 'נאסר' ביישן, אך הוא לא התאפק ופנה אל בעל הבית בבקשה כי ישירו "לכה דודי" פעם נוספת. הלה נענה ברצון, כמוהו גם שאר בני המשפחה והמסובים, וקולותיהם התמזגו יחד בחדווה. אחד מילדי המשפחה שב אל השולחן כשחיוך על פניו לאחר שהשיב בשלילה את פניו של מאן דהוא שדפק על הדלת ושאל אם נפתח כאן בית כנסת חדש, ולקראת "לא תבושי" כאשר מעלים טון ופורצים במנגינה עליזה, היו הגרונות והטונים מאוחדים כמקהלה מאומנת, שבראשה מנצח דגול.
אושר פנימי קרן מפני הנוכחים שזכו להכיר את היהדות באופן כה נעים. 'נאסר' היה שרוי בעולמות עליונים. עיניו עצומות, קולו הצלול עולה ויורד בהתאמה, וכפות ידיו נעות במעגלים, מסייעות להסביר את המילים.
כמו היה זה מובן מאליו, התרומם 'נאסר' ממקומו, שילב את ידיו בזרועות האורח שישב לידו, וכל הסועדים קמו ממקומם והחלו רוקדים.
שעה ארוכה רקדו 'נאסר' וחביריו לסעודה. ללא הרף. ללא הפסקה. רגשות עזים בקעו ועלו מלב הרוקדים שגרונם כבר ניחר, אך נשמתם התמלאה בחמצן צלול מעולם הנגינה הקסום.
איש איש ומחשבותיו, הרהוריו, ומצפוני לבו. כל אחד כיבס את שהיה צריך, ניקה את הדרוש והתחטא לפני בוראו. אה, השירה.
במוצאי שבת ביקש 'נאסר' לעזוב את בית מארחיו תוך שהוא מודה להם מקרב לב. "ראה, עברנו שבת כל כך יפה" אמר המארח, ואפילו לא שאלתי לשמך". "נאסר". "מה???" בעל הבית כמעט התעלף, כשעיניו בוחנות את 'נאסר' מכף רגל ועד ראש.
'נאסר' הרגיע את מארחו, סיפר לו את שהיה צריך לספר והראה לו את התמונה הדהויה, ההוכחה היחידה שלו, בינתיים, כי הוא יהודי.
חקירות ובירורים נוקבים העלו כי אכן, שושנה, אמו של 'נאסר', היא שושנה. והוא, 'נאסר' יהודי מבטן ומלידה, צאצא של המקובל רבי שלמה אלקבץ בעל ה"לכה דודי!!!". הקבר המופיע בתמונה, קברו של רבי שלמה אלקבץ, סייע בידי החוקרים להגיע אל המסקנה.
מעשה מדהים, אכן.
ישיש למוד ניסיון חיים ששמע את המעשה הפטיר, כי אם הקב"ה מסובב כל הסיבות, גלגל וסיבב כה הרבה כדי להחזיר את בנו האובד לכור מחצבתו. עלינו, הזוכים לשהות ליד דף הגמרא, להתחזק ולהתאמץ יותר, במיוחד לקראת הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה, שהרי אנו כבר כאן, בהיכלו של מלך, אין אנו צריכים לעשות דרך כה ארוכה, פשוט להושיט את היד ולהרבות את הזכויות על ידי קיום מצוות, מעשים טובים ולימוד התורה הקדושה.
(מאורות דף היומי)