"פן יוסיף להכותו ונקלה אחיך לעיניך"
מסופר על הרה"ק רבי שמואל מגיד רבה של טרסטנה זיע"א שבנוסף לתפקיד הרבנות, שימש גם כשמש בית המדרש. עיירתו העניה לא יכלה לספק את צרכיו ההכרחיים ביותר, כך שנאלץ להיות מורה הוראה ולדון דינים, אף לעשות מלאכתו של שמש, למלאות את כיור המים, להיטיב את הנרות, ובימות החורף להסיק את התנור.
אך הרבנות והשמשות כאחת לא פירנסו את ביתו, והיה עוסק גם במלאכת הנפחים. סמוכה לבית הרב עמדה מפחתו והגוים היו באים בסוסיהם ובמחרשותיהם, והרב היה מתקן להם פרסות סוס, חישוקי אופנים ושאר כלי ברזל.
בשעה שהיה פנוי ממלאכתו, היה יושב בבית מעוטר בטלית ותפילין ועוסק בתורה, כשאחד הגוים היה צריך אותו היה נוקש בחלון, והיה ר' שמואל פושט טליתו וחולץ תפיליו, לובש סינר עור ויוצא אל המפחה, כשאחד מבני העיר נצרך בדיוק באותה שעה לרב להורות לו שאלה, הייתה הרבנית אומרת לו ימתין נא מעט, עתה הרב במפחה מיד ייכנס.
פעם אחת עת הפציע השחר ביום חורף, הסיק הרב את תנור ביהכ"נ ומפני לחלוחית העצים היתה האש מסכסכת ואינו בוערת כתיקונה, הכניס הרב את ראשו ורובו לתוך התנור כדי לנפח באש ולהעלות את השלהבת. באותה שעה נכנס אחד ממתפללי הותיקין בביהכ"נ, וראה אדם משתלשל לתוך עומק התנור.
נכנסה בו רוח של קלות דעת וחמד לו לצון, ניגש אליו וטפח לו על גבו. הרב הבין בטעותו של הטופח, וכדי שלא לביישו, השהה את ראשו בתוך התנור, באותה עת האש החלה להתחמם ולעלות, ואף שפניו היו כלפי האש הבוערת לא הוציא ראשו עד שהרגיש כי הלה עקר את רגליו והתרחק ממנו.
שלא ילבין פני חברו ברבים
פעם אחת הוזמן הרה"ק ר' אריה לוין זיע"א לבית המשפט, לתביעה שיפרע שטר שהוא חתום עליו בתור ערב. תמה הרב על כך מאחר שלא היה זכור לו כלל שחתם על השטר הנזכר, הופיע הרב בבית המשפט ונוכח לדעת כי חתימתו זויפה ובעל החוב ניצב מולו כשהוא משפיל עיניו מרוב בושה על מעשה הזיוף, כדי לא לביישו לא הכחיש הרב שזוהי חתימתו שלו, ואך ביקש מהשופט שיטיב עמו ויאפשר לו לפרוע השטר בתשלומים, במשך שנים אחדות שילם הרב מכיסו עשרים ושמונה ל"י לחודש שהיה סכום גדול באותם הימים, על שטר שלא חתם עליו מעודו, ובלבד שלא ילבין פני חברו ברבים.
(מתוך העלון הנפלא 'סיפורי צדיקים', באדיבות המו"ל הרה"ח ר' פנחס שיינברגר הי"ו)