הרב עמרם בינעט
בימים האחרונים שוחחתי עם יהודי שמכהן כמחנך מזה כמה עשרות שנים, ובסייעתא דשמיא הוא נחשב לאחד מגדולי המחנכים בדור. סיפרתי לו על מאמר שיתפרס בעזרת ה' ב'לקראת שבת', ושבו אני עוסק בנושא של יחסים עובד ומעביד, בין מנהלי הת"תים והמלמדים, כשמסר המרכזי שאני רוצה להעביר הוא שכדי לקבל מלמדים טובים צריכים לדרבן אותם, לתת בהם אימון ובעיקר להחמיא להם על הדברים הטובים שיש להם.
היה זה עוד לפני שהמאמר התפרסם בפועל, בשלב בו הגיליונות של פרשת 'שופטים' עוד לא יצאו מתחת מכבש הדפוס.
המחנך הבכיר, אמר לי שהוא רוצה לספר לי סיפור שיחזק את דברי, אבל הוא התנה עמי תנאי שלא אפרסם את שמו, ותיכף גם תבינו למה… אני אביא כאן את הסיפור כפי ששמעתיו מפיו.
וכך הוא מספר:
"היה זה לפני עשרות שנים. הייתי אברך כולל מן המניין, והמצב הכלכלי אילץ אותי לצאת לעבודה. כמובן שהעדפתי מלכתחילה למצוא עבודה תורנית, אם אפשר שיהיה בה גם זיכוי הרבים זה כמובן הכי טוב שיכול להיות. אחרי כמה גישושים וחיפושים מצאתי את עצמי עומד בפני כיתה שלימה של ילדים, כיתה ח', ילדים שהם בעצם כבר בחורים צעירים או קרוב מאוד לכך.
"אני התכוננתי כראוי למסירת השיעורים, הכנתי את התוכן בצורה מיטבית, ישבתי עם מלמד ותיק שיצא לפנסיה והוא הסביר לי איך צריכים להגיש את החומר, איך למשוך את תשומת הלב של הילדים ולגרום להם להתעניין בנלמד, וגם… איך 'לתפוס כיתה', כלומר, להחזיק את הילדים תחת עול המשמעת.
"אני הייתי תלמיד מצטיין למדתי ממנו את כל רזי המקצוע ואכן הגשתי את החומר בצורה טובה ב"ה, הסברתי כיד ה' הטובה עלי, הייתי מלמד ממש טוב בשבועות הראשונים.
"אבל בחלק אחד מתוכנית הלימודים אצל אותו מלמד ותיק, נכשלתי כישלון חרוץ. לא למדתי איך להחזיק כיתה… המשמעת שלי היתה גרועה מאוד.
"בתחילת השנה הילדים לא הבינו את זה, הם צייתו לי מכח ההרגל שצריכים לציית למלמד, בלי להתווכח. אבל אחרי כמה ימים התחילו להתגלע סדקים ראשונים, התחילו קצת פטפוטים, וכשלא עצרתי את זה בזמן, זה החל והתדרדר".
**
"כשהגיע חדש תשרי ויצאנו לחופשת החגים, תכננתי לנצל את זה כדי לתפוס מחדש את המשמעת בכיתה. הכנתי לעצמי ארסנל של כללים וגם עונשים מרתיעים במיוחד, ובתחילת זמן החורף נכנסתי לכיתה עם פנים קשוחות, כשכל כולי נחוש להצליח בהטלת המשמעת…
"אבל זה שוב לא הצליח לי. הכללים שלי החזיקו מעמד בקושי יומיים, אחרי שבוע כבר חזר המצב לקדמותו, ואחרי שבועיים כבר הרגשתי שיש החרפה רצינית.
"התמודדתי עם זה בגבורה, ניסיתי שוב ושוב, שלחתי פתקים להורים, שלחתי ילדים למנהל, הוצאתי ילדים שהפריעו מהכיתה, וכשהם דפקו על הדלת וברחו אפילו רדפתי אחריהם במסדרון, שזאת כמובן טעות נוראה עבור מחנך כיתה.
"והנה הגיע יום אחד שבו קרה משהו שבחיים לא חשבתי שיקרה לי. אני יוצא מהכיתה בשעת הצהרים, הנוהג היה שבהפסקת הצהרים הילדים הלכו הביתה לאכול ולאחר מכן שבו לתלמוד התורה.
"אני מדבר בטלפון עם בני ביתי בעודי צועד לכיוון הבית, והנה אני רואה ילד מתלמידי הכיתה שלי, כשפניו זורחות מאושר. משהו במבט שלו היה מאוד חשוד, הסתכלתי מסביב ולא הבנתי למה הוא כל כך מאושר…
"המשכתי לצעוד ופתאום מזנקים מהבניינים הסמוכים כל תלמידי הכיתה שלי, ומתחילים ללוות אותי ברחוב. לא זו בלבד, אלא שהם גם התחילו לשיר לי את הניגון המפורסם ששרים לחתנים כשמלווים אותם לבית הכנסת בשבת ה'אופרוף' שלהם".
**
"כמובן שהסמקתי עד תנוכי אוזניי", הוא מספר, "גם מבושה וגם מכעס. הצלחתי איכשהו לסיים את שיחת הטלפון בתקווה שאשתי לא שמה לב לתכונה שמתחוללת מאחורי, פניתי לתלמידים שלי וצעקתי עליהם שילכו כל אחד לביתו, אבל הם עשו כאילו הם לא שומעים ופשוט הגבירו את הקול, שרו בקולי קולות עוד ועוד.
"איימתי עליהם שאני הולך לטפל בהם, אני אזרוק אותם מהחיידר, ואזמן את ההורים שלהם לשיחת הבהרה, אבל הם פשוט התפקעו מצחוק והגבירו את השירה עוד יותר.
"כשהם ראו שאני ממשיך לנסות לאיים, הם שינו טקטיקה… במקום לשיר לי שירים ששרים לחתנים, הם התחילו לשיר שירים מעליבים ופוגעניים במיוחד, שאני מתבייש לחזור עליהם.
"עד היום", מספר לי אותו מחנך בכיר, "הזיכרונות האלו צורבים את הנשמה שלי. מעולם לא הושפלתי ככה, ומעולם לא כעסתי ככה. זה היה רגע השפל הנורא ביותר בחיים שלי. איזו בושה! איזה עלבון!!!
"הגעתי הביתה עם דמעות בעיניים, נכנסתי לחדר ופרצתי בבכי. פשוט ככה. בכיתי כמו ילד קטן. אגב, מבין כל הילדים האלו היה רק אחד שהיה לו שכל לבוא ולבקש ממני מחילה לאחר שנים. כל השאר כנראה התביישו, אני סלחתי להם מכל הלב והתפללתי שלא יאונה להם כל רע בגיני חלילה וחס.
"באותו לילה לא נרדמתי, התהפכתי במיטה שוב ושוב. בתחילה חשבתי על איך אני הולך 'לחנך' אותם, ולעשות סדר בכיתה, אבל אחר כך הבנתי שבעצם אין לי את היכולת לעשות זאת. הרי הילדים האלו הם לא חוצפנים בצורה חריגה, זה לא שכל השנים היתה זו כיתה בעייתית. הם ילדים רגילים ומחונכים כמו כל הילדים.
"אלא מה? מסתבר שאני הבעיה… אני לא יודע להחזיק כיתה, אין לי את זה! מה לעשות? וכשאני מנסה בכח לתפוס משמעת זה יוצא לי עקום לגמרי ורק ממריד את הילדים נגדי.
"אז מה הפיתרון האמיתי לבעיה הזאת? לעצור את הכל ולהתפטר מהעבודה. מחר בבוקר אני אגש למנהל, ואסביר לו שבאתי לחיידר רק כדי להגיש מכתב התפטרות. שישיג ממלא מקום שישב בכיתה עם הילדים עד שימצא מלמד קבוע, כי אני בטוח לא יכול לשבת שם אחרי מה שהם עשו לי, זה גם לא יהיה אפקטיבי כי אין לו שום אפשרות לשלוט בהם. כבר עדיף שישבו בלי מלמד, לפחות לא יהיה להם במי להתעלל…
ואכן, קמתי מוקדם, כי ממילא לא ישנתי, התפללתי ותיקין ולאחר מכן באתי הבית וניסחתי מכתב התפטרות. כתבתי למנהל החיידר שאני מאוד מודה לו על ההזדמנות שהוא נתן לי, אני מאוד רציתי להצליח בתפקיד, אבל מסתבר שלא כולם יודעים איך לתפוס משמעת ואני אחד מאלו שלא זכו לכך. אני נאלץ להתפטר ואני מאחל למנהל שימצא בהקדם מישהו טוב יותר שיוכל לשקם את הנזקים שעשיתי, ויכול לעשות מהתלמידים האלו 'בני אדם', למרות שהם פרקו מעל עצמם כל עול של משמעת".
**
"כשהגיעה השעה היעודה צעדתי לחיידר כמו בכל בוקר. כשנכנסתי לחצר תלמוד התורה, כבר ראיתי את הילדים מהכיתה שלי אורבים לי ומחככים כפיים בהנאה לראות מה יקרה כשאנכס לכיתה. התעלמתי מהם, צעדתי ישירות לחדר המנהל שהסתכל עלי בפליאה: "מה אתה עושה פה? יש צלצול, למה אתה לא נכנס לכיתה? אתה יודע שאנחנו מקפידים שהמלמדים ייכנסו לכיתה בצלצול בדיוק!".
"אמרתי למנהל שאני רק נותן לו מכתב. השארתי את המכתב על השולחן שלו ופניתי לצאת החוצה, אבל הוא הרגיש שיש כאן משהו ואמר לי: "חכה רגע, מה זה המכתב הזה? אל תגיד לי שזה מכתב התפטרות???".
"השבתי לו שדווקא כן, זה מכתב התפטרות. הסתובבתי ופניתי ללכת, אבל הוא שוב עצר אותי. "בוא הנה, שב!".
"התיישבתי. המנהל יצא החוצה, נכנס לכיתה שלי, נעץ מבט מצמית בילדים וכולם התיישבו במקומות שלהם "כמו טאטאלך". הוא הורה להם להוציא ספרים ולהתחיל להתארגן לשיעור, והזהיר אותם שאם הוא יראה ילד אחד שקם מהמקום שלו אחת דתו לחטוף עונש שישמש כדוגמה לכל הכיתה…
"לאחר מכן שב למשרד, לקח את המכתב המושקע שכתבתי לו, וקרע אותו לגזרים.
"אני לא אוהב מכתבים. תגיד לי מה שרצית להגיד", הוא אמר, ואני נאלצתי להסביר לו מה קרה. כשדמעות חונקות את גרוני תיארתי לו את המאורע שהתחולל אתמול, כשהילדים ליוו אותי בשירה והשפלה, אמרתי לו שאין לי שום יכולת לשלוט בהם, אין לי משמעת, אני לא יודע איך עושים את זה.
"המנהל ישב מולי ולא הבין מה אני רוצה… "נו… אז מה אתה אומר? שאתה מלמד חדש? אני יודע שאתה חדש. הכנסתי אותך לעבודה מתוך ידיעה שאין לך ניסיון. מה באת לספר לי?".
"אמרתי לו שבאתי להגיד שאני מתפטר, אבל הוא קפץ מהמקום שלו: "מה??? מתפטר?! למה???". ניסיתי להסביר שאין לי משמעת, וזה אומר שאני לא מתאים לעבודה, אבל הוא שוב אמר לי: "נו, ומה בכך שאתה מלמד חדש, כולנו היינו חדשים פעם בעבודה שלנו".
"אבל זה לא חדש", אמרתי לו, "זה חלש! מלמד חלש! אין לי את הכישורים הנדרשים!!! אני לא יכול לשלוט בילדים!!!".
**
"תקשיב טוב", אמר לי המנהל, "אתה לא המלמד הראשון שנתקל עם בעיות משמעת. זאת תופעה מאוד נפוצה אצל מלמדים צעירים, ורבים מהם באמת לא מתאימים לתפקיד. אם זה היה מישהו שלדעתי לא מתאים, הייתי מקבל עכשיו את ההתפטרות ואומר לו, יפה מאוד שאתה מבין שאתה לא מתאים וחסכת לי את הצורך לפטר אותך. אני תמיד מעדיף שזה יבוא מצד המלמד ולא אצטרך לקבל את ההחלטה הזאת על גורלו.
"אבל במקרה שלך זה שונה", הוא הוסיף, "במקרה שלך אני מזהה שיש לך את כל הכישורים הנדרשים. אתה צריך פשוט לשפשף אותם קצת. זה הכל. אתה מסביר מצויין, יש לך הבנה מעולה של נפש הילד, אתה יודע לזהות דברים שלא כל מלמד מצליח לזהות, אתה מסור מאוד לעבודה ומאמין מאוד בזכות הגדולה שנפלה בחלקך להיות מלמד, ויש לך גם סוג של סמכותיות טבעית שמשום מה, וצריכים לבדוק למה, היא לא באה לידי ביטוי.
"אם אתה רוצה ללכת, אתה יכול ללכת. אבל אני אומר לך שאם אתה יוצא עכשיו החוצה, אתה עושה עוול נורא לעצמך ולאלפי התלמידים שיכולת להשפיע עליהם בעשרות השנים הקרובות…".
"אלפי תלמידים", שאלתי אותו, "איך הגענו לאלפי תלמידים, גם אם אלמד במשך חמישים שנה 30 ילדים בכל שנה נגיע ל-1,500 לכל היותר… פחות מאלפיים.
"לא הבנת", השיב לי המנהל, "אתה חושב שאתה יכול להיות מלמד מוצלח, ואני אומר לך שאתה תהיה זה שמלמד מלמדים אחרים, אתה תהיה מנהל של חיידר גדול ותעביר הדרכה למלמדים אחרים איך ללמד, הפוטנציאל שלך גדול הרבה יותר מ-1,500 תלמידים, ואתה רוצה לוותר על זה עכשיו ולצאת החוצה… אתה ילד גדול, תעשה מה שאתה רוצה, אבל שתדע לך שכאיש מקצוע ותיק אני מזהה אצלך פוטנציאל מיוחד במינו, שמעטים המלמדים שהתברכו בכזה פוטנציאל כמוך!!!".
"יצאתי מחדר המנהל עם גו זקוף. הרגשתי שאני מרחף באוויר מרוב התרגשות. אני לא כזה 'לא יוצלח', אני לא כזה 'שליימזל' כמו שחשבתי, אני המחנך של דור העתיד! אתם מבינים מה זה אומר?
"נכנסתי לכיתה בצעדים רגועים, התיישבתי בכיתה, חייכתי לילדים ואמרתי להם בוקר טוב. הם חיכו לראות אותי משתולל, מעניש, אבל לא. התחלתי פשוט לשלוט בהם מכוח הסמכות הפנימית שלי, מתוך הרגשה פנימית ועמוקה ש"יש לי את זה", וההרגשה הזאת עברה אליהם ושדרה להם סמכותיות. כל האווירה בכיתה השתנתה לבלי הכר! מאותו רגע ואילך הפכתי למלמד הכי מוצלח בחיידר!!!
"אחרי כמה שנים התמניתי לסגן מנהל, ובהמשך נקראתי לחיידר אחר כדי לשמש כמנהל, ומאז הכל היסטוריה, ב"ה עליתי והצלחתי וכמו שחזה אותו מנהל זכיתי להיות מחנך משפיע מאוד ורבים מהמלמדים היום למדו אצלי או אצל התלמידים שלי שהעניקו להם הכוונה איך מנהלים כיתה ובעיקר… אך מחזיקים כיתה!!!".
"ואתה יודע מה", סיים המנהל את דבריו, "אני עד היום לא יודע לומר אם אותו מנהל חכם באמת זיהה את הפוטנציאל הטמון בי, או שהתחזית הזאת שהוא סיפק לי, היא זאת שעשתה אותי כזה מוצלח, כלומר, הוא עצמו נטע בי את הפוטנציאל והפך אותי למה שאני!!!".
**
הסיפור הזה מדהים! אין ספק, אבל זה לא רק סיפור. זאת הדרכה לחיים למנהלים, למלמדים ולהורים. אם אנחנו רוצים להוביל מישהו להצלחה, הילד שלנו, העובד שלנו או התלמיד שלנו, הדרך הטובה ביותר היא לתת בו אימון, להעביר לו את ההרגשה שאנחנו מאמינים בו ובטוחים שהוא יצליח! כשאתה נותן לילד שלך את ההרגשה שאין לך בכלל ספק שהוא יצליח, זה לא רק שאתה נותן לו ביטחון עצמי שזה דבר חשוב כשלעצמו, אלא שאתה גם מעניק לו את היכולת להצליח. זה מסר חשוב לחיים שאותו אנחנו צריכים לשנן השכם והערב!
שלום רב,
אני עובדת במקום עבודה חילוני,
כל בוקר אני פותחת את האתר.
לפעמים אני קוראת קצת,
כשאין לי זמן אני רק מסתכלת על התמונות של גדולי ישראל
ומרפרפת על הכותרות
זה שומר עלי ומזכיר לי לאן אני שייכת
תדעו שאתם עושים דבר גדול מאד!!