"וישלח מלאך" (כ', ט"ו)
איש חסד גדול, נמדד בחסדים הקטנים שעל פני החיים.
הרב ישעיה הבר זצ"ל, היה "איש חסד גדול". האיש היה גדול והחסד שלו היה ענק, בדמות ארגון ההצלחה הכביר שזכה להקים, דרכו העניק "מתנת חיים" למאות בני אדם, ובדמות היותו איש חינוך ועצה למאות ואלפי תלמידים.
אבל הטוב שבו ניכר דווקא בחסדים הקטנים והפעוטים. הטוב שלו לא ידע גבולות, ולא הבחין בין "חסד קטן" ל"חסד גדול". בכל מקום שהיה ובכל זמן, עסוק היה בלהיטיב עם הזולת – בכל דרך אפשרית.
ההטבה שלו היתה תמידית וללא הרף. תמיד ניצב הכן, מוכן ומזומן, להיטיב. בכל מקום שראה בריות אשר ברא הקדוש ברוך הוא, כאילו המציא את עצמו אליהם וקרא להם: אני כאן, בשבילכם ולמענכם.
הייפלא שהאיש הטוב הזה, שתדיר היה עסוק בטובות קטנות לזולת, נעשה לימים שליח ההשגחה העליונה לגמול עם הבריות את הטובה העצומה הזאת, של ארגון "מתנת חיים"?
וכאשר המעגל הענקי של אוהביו – מכריו וידידיו, תלמידיו וחניכיו, שכניו ובני משפחתו – ראה אותו מתפרסם בקצווי תבל כיושב ראש ומכונן הארגון, היו נענים ואומרים: הלא איש "החסד הגדול" הלזה, הוא-הוא איש "החסד הקטן", שגמל וגומל עימנו תמיד את הטובה והעזרה, העצה עם החיוך והמילה הטובה.
ההטבה הזאת, שהעולם נושא אליה את עיניו בתודה ובהערצה אין קץ, היא זאת שמלווה אותנו זה שנים עלי דרך החיים.
לספר את החסדים הקטנים של הרב הבר, זה לספר על כל יום ולילה מחייו.
בכל זאת, ליקטנו פירורים קטנים – חלקיקים בודדים מן ה'פאזל' המרהיב של חייו – ואין לך אפילו אחד ממכריו שאינו יכול להוסיף כהנה וכהנה.
"הכובע שלך חדש ויפה, חבל שייהרס"
בצאתו מחתונה, ניגש אליו תלמיד ושאל אותו אם יש ברשותו שקית לעטוף בה את הכובע כהגנה מפני הגשם היורד. שלף הרב מכיס מעילו שקית עבה אשר נועדה במיוחד לכובעים, והושיטה לו בנעימות ובחיוך.
כמובן שהתלמיד חש אי נעימות לקחת מהרב את השקית שלו, אולם הרב הרגיעו והנעים לו את המתת: "הכובע שלי ממילא מיושן, וגם הדרך שאני עומד לעשות אינה ארוכה – אך הכובע שלך חדש ויפה, חבל שייהרס".
ההסבר ההגיוני כל-כך, התיישב על הלב, והשקית הועברה אל התלמיד – כאשר יחד עימה עובר גם המסר, שיהודי בר-לבב חושב על טובת זולתו לפני שחושב על טובת עצמו.
מעשה חסד אחד שלא ייוודע לאיש בעולם
מנהגו היה להיענות לבקשת פונים, לגמול עמם חסד ולחתום להם ערבות להלוואותיהם – על אף שהיה מדובר על סכומים גדולים ביותר.
לא אחת, כאשר הלווים לא שילמו את חובם, עמד הרב בחתימתו ושילם תחתיהם את החוב. אך למרות זאת לא חדל ממנהגו לחתום ערבויות.
פעם אמר לבנו: "הרי אין לי את האפשרות להלוות סכומים כאלה לאנשים. חתימת הערבות זו הדרך שלי לגמול חסדים ולגרום להלוואות בסכומי עתק".
הרב הבר חינך את צאצאיו ובני משפחתו למעשי חסד, וכה אמר להם בשם רבו הגאון רבי חיים פרידנלדר זצ"ל:
"יהודי חייב להשתדל להרבות בחסד – אך בכל יום יש לעשות לפחות מעשה חסד אחד, שלא ייוודע לאיש בעולם, 'רק אתה והקדוש ברוך הוא תדעו עליו'… בבחינת מאמר הכתוב (ישעיהו סד, ג): 'עין לא ראתה אלוקים זולתך'…".
הרב הבר התחנן להמתין קצת, כדי שלא להשבית את השמחה
היה זה שלוש שנים לאחר השתלת הכליה.
הרב ערך בביתו שמחת 'שבת-שבע-ברכות' לאחת מבנות המדרשה 'נווה ירושלים' השוכנת בשכונתו. כשלושים וחמישה איש השתתפו בסעודה הרוממה, מבני משפחות החתן והכלה ובני משפחת הרב.
בעיצומה של השמחה, בשעת סעודת השבת, הבחינה רעייתו לחרדתה בפניו החיוורות, עיניו המבריקות ושיניו הנוקשות של הרב הבר. לשאלתה, הרגיע אותה הרב הבר ולחש לה שאכן אינו חש בטוב, אבל אינו רוצה להפר את השמחה.
אולם מראהו לא בישר טובות, והוא ניאות לפנות אל החדר הפנימי ולמדוד חום. מדחום הכספית הראה כי חומו טיפס ועלה לשלושים ותשע מעלות, שזה הוא חום הנחשב גבוה מאוד אצל מושתל כליה.
מאחר וזהו מצב של פיקוח נפש, לא היתה להם ברירה אחרת כי אם להתפנות אל בית החולים בעיצומה של השבת.
הרב הבר התחנן להמתין קצת, כדי שלא להשבית את השמחה. רעייתו קראה אפוא לאחד הנוכחים, וביקשה ממנו לזרז את תהליכי הסעודה, בלי שהדבר יורגש ובלי לעורר פאניקה, כי עליהם לצאת בהקדם אל בית החולים.
לאחר מכן מינתה את אחת מבני משפחתה להיות אחראית על המשך השמחה ביום המחר, נתנה בידה הוראות ברורות לגבי הכל – ורק אז קראו לאנשי ארגון ההצלה 'החובש הר נוף', שייקחו את הרב אל בית החולים.
הפחד הגדול שקינן בליבם, היה הפחד שהגוף ידחה מתוכו את הכליה המושתלת – שזהו מצב המסוכן מאוד למושתלי כליה.
בהגיעם אל בית החולים, התברר כי פצע שנוצר – מחמת הסד שהיה קבוע ברגלו הנכה – הזדהם והוא המחולל עכשיו את המהומה. תוך זמן קצר התברר למרבה הדאגה, שהגוף אכן החל לייצר דחייה לכליה המושתלת – ועתה יש להתמודד עם המצב.
באותן שעות שכב הרב הבר חלוש ומיוסר, החום העולה טשטש אותו, צמרמורות תקפוהו והרגשתו הכללית היתה גרועה. רעייתו עמדה מול הרופאים, בניסיון לעשות כל מה שאפשר כדי להקל עליו.
באותו זמן הבחינה בכך שהרב מוטרד ממשהו. אחת לכמה דקות ניסה להציץ אל כיוון הכניסה לחדר המיון, והיה נראה שהוא תר אחר דבר מה. "אתה מחפש משהו?", שאלה. "מישהו אמור להגיע?"
"אבקש ממך", ענה לה מתוך חולשה וערפול – "אם את רואה שהגיע אחד מאנשי 'החובש הר נוף', קראי לו אליי".
למחרת בשבת קודש לקראת הצהריים, הבחינה רעייתו בשניים מאנשי 'החובש', וביקשה את אחד מהם לגשת אל הרב. "אני ישעיה הבר", הציג את עצמו, "אמש פינו אותי לבית החולים היישר מאירוע 'שבע ברכות' המתקיים בביתנו. השארנו בבית עשרות אנשים דואגים שאינם יודעים מה קורה איתי. סליחה שאני מטריח אותך, אך אולי תוכל לגשת אלינו הביתה, ולספר שפגשתי אותי ושאני מטופל היטב? אולי תוכל לספר להם שזיהו את החיידק, וכעת אני מקבל אנטיביוטיקה דרך הווריד? האם תסכים להרגיע אותם ולמסור בשמנו ברכת מזל טוב?"…
למרות הסבל והכאב, ליבו הרחב כאולם הוטרד ממצב האנשים אשר בבית. זה מה שהפריע את מנוחתו והפיג את שלוות נפשו. אנשים דואגים, משפחה מוטרדת ושמחה מושבתת, חייבים להודיע להם שהכול בסדר…
האיש אמר שהוא מתגורר אכן ברחוב סמוך, וכאשר נהג האמבולנס הנוכרי יביאו אל השכונה – הוא ירד בבית הרב הבר.
במוצאי שבת רווח לו לשמוע שאכן האיש הגיע אל הבית – בשעה שענן הדאגה ריחף והעיב על כולם.
"אני חוזר ברגעים אלו מ'הדסה'" – בישר להם – "פגשתי את הרב הבר והוא ביקש למסור לכולם שהמצב שלו ב"ה בשליטה, הוא מרגיש טוב ומוסר לכולם דרישת שלום חמה".
את תחושת ההקלה שפשטה במקום, אי אפשר לתאר. דברי החובש היו כעין החייאה לשמחת החתן והכלה. רק לאחריהם חזר האירוע להיות שלם.
אחר הצהריים באותה השבת, כאשר הרב הבר החל להרגיש יותר טוב ב"ה, התיישב על מיטתו והחל מונה את חסדי השם המרובים שליוו אותו ביום האחרון:
"ברוך ה' שהגענו בזמן. הודו לה' שזה קרה בדיוק בשבת שבה חמי וחמותי הגיעו להתארח אצלנו – כך הילדים לא נותרו לבדם. ברוך ה' שהצלחנו להמתין עד שסיימו החוגגים את סעודת ליל השבת, בלי לעורר בהלה מיותרת. ברוך ה' שהרופאים כל כך קשובים לצרכיי. ברוך ה' שאנשי 'החובש' הגיעו ל'הדסה' וכך יש בביתנו שמחה ולא עצב"- – –
על כל כך הרבה דברים מצא להודות – בתוך הקושי, הפחד והבהלה, שהיו אז מנת חלקו…
מעלית החסד
בשכונת 'הר נוף', הבנויה על צלע ההר, ישנם רחובות גבוהים ורחובות נמוכים יותר. מנהג מקובל – שאנשים הרוצים להגיע לרחוב מקביל, הגבוה או הנמוך יותר, נכנסים אל אחד הבניינים ועולים או יורדים במעלית הבניין.
כמובן, הדבר הינו מטרד לדיירי הבניין – שלפעמים זה מעכב אותם, וגם מוסיף על העלות הכספית החודשית של השימוש במעלית.
ישנים בניינים שהתקינו מפתח להזמנת המעלית, כך שמי שאינו דייר בבניין – לא יוכל להזמין את המעלית.
בבניין שבו גר הרב הבר, הוא התנגד לכך. בכל אספת דיירים ביקש: "זה עשוי להיות חסד עם אנשים זקנים וחולים. ייתכן שילד שישתמש במעלית יוכל ללמוד ב'חיידר' טוב יותר. ומה אנחנו כבר מפסידים? כמה דקות של עיכוב? עוד כמה שקלים?"
בדבריו אף הציע לשלם מכיסו את ההוצאה העודפת.
כך ביקש לבטל את המפתח.
נתקבלה בקשתו – והדיירים הבינו את נחיצות העניין והחליפו את הזמנת המעלית על ידי מפתח, בלחצנים רגילים.
בשכנות לרחוב שבו התגורר הרב הבר, התגוררו שתי אחיות אשר ילדו בנות למזל טוב במהלך שבוע אחד.
שני הגיסים, האברכים בעלי השמחה, התכוננו לקראת שבת עמוסה באורחים, שיגיעו מרחבי הארץ לרגל השמחה הכפולה במשפחה.
כאשר נודע הדבר לרב, לא הסתפק באמירת "מזל טוב" – אלא תיכף ומיד הבחין בעומס הרובץ על שני המארחים הצעירים, אשר בנוסף לשמחה השוררת במעונם, על כך הכרוך בה, עליהם להכין מזון בשפע רב.
נחלץ אפוא לעזרתם, הגיע אליהם להציע את עזרתו ומיד הפשיל שרוולים והחל לקלף ולסייע, כיד ה' הטובה עליו.
הופיע במטבח עם שני סירי 'קייטרינג' ענקיים
רבים ממכריו שערכו שמחות, מספרים איך הופיע לעזרתם בהכנת השמחה.
כך כאשר אחד מידידיו הקרובים ערך שמחה, הודיעו הרב הבר שהוא עומד להכין את תבשיל החמין. הידיד – שידע עד כמה עמוסות שעותיו של הרב הבר- ניסה למחות ולסרב באי נעימות, אך הרב הבר אמר בהחלטיות כי מנוי וגמור אצלו להכין את החמין.
לקראת ערב שבת, הופיע במטבח עם שני סירי 'קייטרינג' ענקיים, כאלה שרגילים להשתמש בהם באולמות – והחל בהכנת שני סירי חמין בשפע רב. בעל השמחה ניסה להניאו מלהכין כמות כזאת, שלא היתה נצרכת כלל, אך הרב אמר לו: "לפעמים קורה שתבשיל החמין נחרך ונשרף, ואז יש עוגמת נפש. נכין בשפע ולאחר מכן כבר נמצא מה לעשות עם מה שיישאר".
היה זה מפעים לראות את מחשבתו המרחיקה לכת: מפני החשש, פן ייחרך התבשיל, טרח להכין כמות כפולה.
בסופו של דבר הספיק סיר חמין אחד עבור משתתפי השמחה. במוצאי השבת עלה לרב רעיון: "הרי מחר, ביום ראשון, חל צום עשרה בטבת. הבחורים מחפשים לאכול בלילה כזה שלפני צום. הבה נביא אל הישיבה את הקדרה, והחבר'ה ייהנו מתכולתה ויהיה להם יותר קל לצום".
כך הלך מהטבה אל הטבה, כדרכו תמיד כל הימים…
*
בסיומו של פרק זה, נצטט דברים שכתב אחיו של הרב, הרב הגאון ר' אהרן הבר:
"אחי הרב רבי ישעיה, התפרסם ברחבי תבל עקב הארגון המופלא 'מתנת חיים'. דומה שאין צורך לספר עליו. אך מה שפחות ידוע – שמאחורי 'מתנת חיים' עמד ארגון סודי, לא ידוע ולא מוכר, שפעל מחוץ לאור הזרקורים: ארגון 'לב ישעיהו'…
"במשך כל השנים היה אחי הרב כתובת לכל מיני וסוגי הצרות של כל מיני וסוגי האנשים: החל ממעוכבי שידוך, או כאלה שאינם מעוכבים אבל צריכים הדרכה בנבכי הענין, המשך בעשרות או מאות זוגות מעוכבי ילדים, שמצאו בו כתובת להתמצא בנבכי הצרה – וכמובן ייעוץ רפואי על הדרך בתחומים שלא היה אמור להבין בהם, לכאורה.
"מה היה הבסיס של כל זה? תחת איזהו כותרת הוקם הארגון הסודי הזה?
"הסוד הוא: אכפתיות!
"מישהו חי כאן על ידי וגם לו יש לב. מעניין מאוד מה הוא מרגיש…
"אספר זיכרון רחוק שנשאר לי מימי ילדותי: התארחתי בשבת בביתו של אחי. להתארח במעונו בשבת זה היה תענוג גדול ביותר. תבררו בסמינר 'נווה ירושלים', אצל מאות הבנות שעברו עיצוב רוחני בסעודות שבת וחג, על השולחן הטעים הזה…
"ובכן, בבוקר בעת התפילה בבית הכנסת, כשהחזן ירד לפני התיבה והכריז 'שוכן עד' – הרבה מהמתפללים לא הדביקו עדיין את הקצב, ועסקו בצמצום הפער שבינם לבין החזן. כשהחל לשורר ניגון על פיוט 'א-ל אדון על כל המעשים' – לא היה מענה מהקהל והוא שורר כמעט לבדו.
"אני ישבתי ליד אחי והנה אני שומע אותו מזמזם את הניגון בקול רם, למרות שגם הוא עדיין לא אחז עם החזן.
"הבנתי מיד: הוא שם לב למבוכה של החזן, כאילו אף אחד לא משתתף עימו, וכדי לתת לו תחושה טובה – הראה לו 'כאילו' הציבור איתו.
"מה נדרש בשביל כך? רק שימת לב ויכולת להרגיש מה חווה האיש האחר.
"אם יש לך מהתכונה הזו, ההמשך כבר קל.
"זה לטעמי היה האח הפלאי שלי: לב ענק, שידע להרגיש באמת את כל מי שעמד מולו. זו הסיבה שהאהבה אליו חוצה מגזרים בצורה מדהימה שאין לה אח ורע. כי לא רק שהוא פתר לכמה מאות אנשים את צרתם, אלא הוא נגע בלבבות של כל מי שפגש בו, ולו לדקות ספורות.
"מה היה הדבר שגרם להקמת הארגון המופלא 'מתנת חיים' – ארגון שהצליח נגד כל היגיון להסביר לאנשים כמה קל להציל חיי אדם, וכמה סיפוק יש לתורם הכליה?
"כולם יודעים לספר, שהרב הבר חלה ונזקק לטיפולי דיאליזה ומשם הכול התחיל.
"אבל היו לצערנו חולי כליות רבים בעבר, גם הם הוצרכו לטיפולי דיאליזה, ולא באו לידי כך.
"ההבדל הוא, שכאשר אחי הרב שכב בטיפולי הדיאליזה, הוא הביט סביבו וראה שלידו נמצא מישהו המוטל גם הוא בסבל הזה, ומאוד מעניין מה עובר עליו – ולא רק מה עובר עליי בעצמי. כאשר ב"ה נמצא המזור למחלה שלי, עדיין מטריד אותי מה יהיה עם פלוני שהיה לידי, איך הוא יצא משם בריא.
"אכפתיות מהזולת. זו הנקודה העיקרית. כל השאר הם פירות ותוצאות של אותה אכפתיות.
"הארגון המופלא 'מתנת חיים' ימשיך ביתר שאת בעז"ה! אבל מי ימשיך את ארגון 'לב ישעיהו'?
"מי ישים לב למצב רוחם של הסובבים, מי ינחם נערים צעירים במצוקותיהם, מי יאזין לרחשי ליבם של הבחורים המבוגרים, מי ידריך זוגות הצועדים בשביל הגישה לחיים, מי ינתב את אלו שהסתבכו בנפתולי החיים?
"החסר הזה עצום. אין ברירה, זה מוטל על כולנו!"…
(מתוך הספר 'הרב הבר')