מספר יהודי בשם יהושע, שעלה בבחרותו מארה"ב ללמוד בארץ ישראל:
למדתי בישיבת תפרח. בבין הזמנים ישנתי בישיבת 'גאון יעקב' אבל לא היה לי מקום מסודר לאכול. אכלתי לפעמים אצל הצדיק הבלתי נשכח ר' יצחק דוד בן הגאון רבי אברהם זלזניק זצ"ל שהיה מעין גבאי שני בביה"כ לדרמן, ושם בביהכ"נ למדתי כל ימי בין הזמנים.
רבי חיים זצ"ל אמר לי שאני יכול לבוא לאכול אצלו מתי שאני רוצה. ההזמנה הלבבית מאדם גדול שכזה גרמה לי שמחה גדולה מאוד, ונתנה לי כח לעבור את בין הזמנים בלי בית. למעשה לא ניצלתי את ההזמנה ואכלתי בביהכ"נ, אבל בשבת אכן אכלתי אצלו.
בפעם הראשונה שסעדתי אצלו בשבת, הוא הסתכל עלי בעיניו הגדולות והטהורות ואמר לי: "אתה תשלם בשביל האוכל במזומן"… עדיין לא הכרתי את שגו ושיחו, וקצת נבוכתי למשמע הדברים, אבל בסיום הסעודה הבנתי… הוא כיבד אותי לברך על הכוס, ואז אמר עם חיוך גדול: "השלמת את 'המזומן'" ואז הכל היה מובן. ההרגשה שהוא מתבדח איתי כידיד קרוב, השפיעה מאוד לטובה על מצב רוחי.
כאשר נסעתי לחו"ל לפני שהתחתנתי, הלכתי להיפרד ממנו, והוא ליווה אותי עד דלת ביתו. הלכתי לרחוב נחמיה, ואז גיליתי שנשאר בכיסי העט שלו, שהשתמשתי בו לרגע בעת ביקורי. הסתובבתי מהר כדי לחזור לביתו, ומה אני רואה? – רבי חיים זצ"ל בא לקראתי, שם ידו על כתפי ואמר עם חיוך: "אני מחלתי לך"… אם הוא מחל לי למה טרח לרדוף אחרי? כנראה חשש שאני אגלה לאחר זמן שלקחתי את העט שלו וארגיש לא נעים.
אספר עוד, שבחול המועד פסח אחרי החתונה שלי הוא הגיע במיוחד עם הרבנית ע"ה לבקר אצלי בביתי, כאילו הייתי בן משפחה ממש. כמדומני שהלך אז ברגל מרחוב רשב"ם ועד רח' בעל שם טוב ששם גרתי. איזה כבוד זה היה עבורי! לא אשכחנו לעולם.
במשך שנות קירבתי לרבי חיים זצ"ל הוא גם דאג לחנך אותי. אמר לי מה ללמוד ואיך ללמוד. פעם ראה אותי מעלעל בעיתון וגער בי: "מה אתה מסתכל בשטויות!" ובאותו מעמד שם ידו הקדושה והרכה על כתפי ואמר בכזו ענווה: "אני יכול להגיד לך משהו?" ומשעניתי בחיוב אמר לי כמה מילים בודדות שנכנסו עמוק לחדרי לבבי: "אתה רוצה להיות תלמיד חכם? – שלא יעניין אותך שום דבר חוץ מתורה!".
(גליון 'עזרת אמונת חכמים' שע"י 'עזרת אליעזר', הובא ע"י הרב פנחס זרביב מכון 'למעשה'. לתגובות ולחומר נוסף [email protected])
"אני אהיה אבא שלך"
יהודי נוסף שמספר על יחס אישי וקרוב שזכה לקבל ממרן זצ"ל במשך שנים רבות, הוא הרב סנדר פרייזלר, שגדל אצל מרן כבן לאחר שהתייתם מאביו במלחמת יוהכ"פ.
"בפורים של שנת תשל"ד, בשעה 15:15 אחר הצהריים באו להודיע למשפחה שלנו שאבי זצ"ל הלך לעולמו. עברו הרבה שנים והקב"ה סידר שבדיוק אחרי פורים תשפ"ב בשעה 15:15 לצערנו התבשרנו על פטירתו של מרן שר התורה.
"בעיני זה לא דבר סתמי. כיהודי מאמין, אני בטוח שהקב"ה גם רוצה להראות לי שאותו אבא שגידל אותי מאז שהייתי קטן נפטר באותו תאריך כמו האבא שהביא אותי לעולם הזה".
הרב פרייזלר סיפר על התקופה שבה נכנס לביתו של מרן: "בתקופה הראשונה זה לא היה אבא ובן אלא ילד חמוד שבא לבקר, בשלב מסוים אחרי בר המצווה שלי זה הפך להיות אבא ובן.
"יום אחד הוא ישב בחדר הספרים, בכיסא של הסטייפלר עם הסטנדר, הוא ראה שאני לא מרוצה. אז הוא אמר לי: 'אתה יודע, אתה יכול לבוא לפה תמיד'. ואני מסתכל עליו ואומר לו: נראה לי שיש פה טעות. אני לא חיפשתי בית.
"הוא שאל אותי: 'מה אתה צריך', ואמרתי לו: אני צריך אבא. ואז הוא אומר לי: 'אני אהיה לך לאבא ואתה תהיה לי לבן'. הבנתי שהוא רציני, אבל עוד לא לגמרי. אגב, לא ראיתי בו באותה תקופה כגדול הדור אלא כאברך יקר, טוב לב, צדיק.
"הקש ששבר את גב הגמל היה, כאשר הרבנית קנייבסקי קראה לי למטבח ואמרה לי: 'לא יכול להיות שאבא יהיה לך לאבא ואני כלום – אלא מהיום אבא יהיה לך לאבא ואני אהיה לך לאמא'. זה עשה לי רגש מאוד גדול והבנתי שהם תיאמו את זה. מאז עד רגע זה שניהם חקוקים בי כהורים ובן", סיפר הרב פרייזלר בהתרגשות.
הוא המשיך וסיפר על הנעשה באותם ימים: "הבית היה קטן, לא כמו היום. ישנתי במסדרון. הייתה שם, נקרא לזה, מיטת נוער. באמצע הלילה הרגשתי שמישהו מזיז אותי. אני פוקח את העיניים ורואה את ר' חיים עומד לידי ואומר לי: תישן. אני שואל אותו מה קרה, הוא אומר לי: 'אני מוריד לך את הנעליים, אסור לישון עם הנעליים'. אני אומר לו: 'אבא, אני אעשה את זה'. והוא אומר לי: 'זה בסדר, תישן'.
"אני שואל אותו: מה זה כל כך אכפת לך שאני ישן עם נעליים? והוא אומר לי: 'כתוב בגמרא שמי שישן עם נעליים יש לו אחר כך מחלה שאי אפשר להתרפאות ממנה'. מאוחר יותר, כשגדלתי והגעתי לגמרא הזו, רשמתי לי שבני ונכדי ישמעו את הסיפור הזה שאני זוכר בצעירותי מפיו הקדוש. מכל מיליון האנשים בלוויה, היה עוד מישהו שהוא הוריד לו את הנעליים?"