הגאון רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, משגיח דישיבת קמניץ, סיפר פעם לתלמידיו כיצד נראו ארוחות הצהרים שלו בתקופה שאחר החתונה, וזאת כדי להמחיש להם עד היכן יכולה הדלות להגיע, כך שלא יתלוננו על מחסור במותרות.
"רבותי אני רוצה לגלות לכם סוד", סיפר המשגיח לתלמידיו הצעירים. "כשאני התחתנתי השווער שלי (חמי) היתה לו משפחה של עשרה ילדים, ולא היה לו כסף. 'קעסט' (תקופה שבה החתן סמוך על שולחן חמיו) גם לא קיבלתי.
מיד למחרת ה'שבע ברכות', התחלנו לאכול את הארוחות שלנו בביתנו. אבל אני הייתי אמריקאי… לא הייתי 'ירושלמי'.
אני מגיע לארוחת הצהריים, הארוחה המרכזית ביום, בקרב יושבי ארץ ישראל (באמריקה הארוחה המרכזית היא בדרך כלל ארוחת ערב בשרית).
חזרתי הביתה מהישיבה אחרי 'מנחה גדולה', נכנסתי הביתה ועל השולחן היתה מונחת מפה לבנה יפה, כיכר לחם, מלח, בקבוק סודה ושתי צלחות. ובאמצע מונחת קערה גדולה מלאה בסלט ירקות.
הלכתי ליטול ידיים מתוך הבנה שסלט הירוקת הוא מנת הפתיחה, ולאחריה יגיע מרק עוף, מיד אחריו המנה המרכזית צלי עוף, ולבסוף הקומפוט, כפי שהורגלתי בארה"ב…
אבל אחרי הסלט הגיעה כוס קפה, ויחד איתה הגיעו המים אחרונים והברכון…
זאת היתה ארוחת הצהרים גם למחרת, ויומיים לאחר מכן, עוד יום ועוד יום. כל יום אותו הדבר! לחם, סלט ירקות וכוס קפה. שלושת רבעי שנה לא היה שום שינוי בתפריט.
המלגה שקיבלנו אז היתה שש לירות שנתנו לי מהישיבה, השווי של זה היה כ-18 דולרים, ומזה היינו צריכים להסתדר חודש שלם.
מאוחר יותר, כשקצת השתפר המצב הכלכלי, אמרתי פעם לאשתי שאני לא בורח מן הכבוד (משחק מילים ביידש של כבוד' ו'כבד') ואם היא תכין לי פעם כבד צלוי אני אשמח.
ומה ענתה לי זוגתי? שהיא מעולם לא טעמה כבד, ואין לה מושג איך מכינים את זה, כי הרי היא יודעת שיש בזה דינים מיוחדים במליחה ומאחר ואף פעם לא יצא לה לראות איך צולים כבד, היא לא יכולה להכין עד שלא אתן לה הדרכה מפורטת.
שמעתי פעם שהגאון רבי דוד פוברסקי (שליט"א) זצ"ל, אוכל כבר שבעים שנה את אותה המנה בכל ארוחת צהרים, תבשיל גריסים.
נו… חסר לו משהו לרבי דוד? הוא אומר שיעורים וכותב ספרים, לא חסר לו כלום.
אדם יכול לחיות עם המינימום ההכרחי. לא צריכים לרדוף אחרי התאוות ולחפש כל הזמן את ההנאה הבאה.