"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" (ח, ב)
מבאר רש"י וזו לשונו: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות"
כאבו של אהרן לא נבע מכך שהנשיאים הקריבו ולא הוא. בענוותנותו הרבה חשב אהרן שאינו ראוי להיות המחנך המניח את אבן הפינה וקובע את המשך חינוך העם. ודבר זה גרם לו צער רב. אהרן היה גדול המפרגנים. הוא זה ששמח בליבו על שאחיו הקטן קיבל תפקיד מכובד ממנו. ואם כן איך ייתכן שקינא בנשיאים?
התשובה היא שאהרן לא קינא על כך שהנשיאים זכו לחנוך את המשכן, אלא כל כאבו היה על שהוא עצמו לא זכה לכך. וכאשר ציווה אותו ה' על הדלקת הנרות, הוא הבין שגם הוא זכה בדבר גדול שהוא ציווי לדורות, קובע לדורות ויש לו המשך לדורות. ובכך הוא מצא נחמה.
הגמרא (בבא בתרא עה ע"א) אומרת שלעתיד לבוא הקב"ה יעשה לכל אחד חופה, וכל אחד ואחד יכווה מחופתו של חברו. והשאלה העולה היא, הרי בעולם הבא כבר אין לא קנאה ולא תחרות, ואם כן כיצד ייתכן שאדם יצטער כל כך כשיראה את חופתו של חבריו עד שייכווה מרוב קנאה?
מבאר רבנו יונה, שבעולם הזה הקנאה היא "למה לשני יש?" כיון שעין האדם צרה בהצלחת זולתו. אך בעולם הבא הקנאה היא מסוג שונה לחלוטין. כאשר האדם מגיע לעולם הבא ורואה את חופתו של חברו, לאן הוא להגיע ומה הוא השיג ובאיזו הוא דרגה הוא נמצא, הוא מבין כי גם הוא יכול להגיע לאותה דרגה. היו לו את כל הנתונים להצליח, והוא בטיפשותו העלים עיניו והחמיץ את ההזדמנות הנעלה עמדה בפניו.
הוא היה יכול לאסוף אוצרות ויהלומים רוחניים, אך אפילו לא טרח להרימם. וכאשר הוא יביט בחופה בה זכה חברו, הוא יראה כי זולתו השכיל לאסוף יהלומים לרוב, בעוד הוא עצמו כילה את זמנו לריק. ולכן הוא יקנא על כך שלא היה חכם הרואה את הנולד כמו חברו. כל כאבו יהיה על עצמו, על כך שגם הוא היה יכול להיות במקום של חברו, אך לא זכה לכך ברוב איוולתו.
ה"חפץ חיים" ממשיל זאת לאדם שנסע לארץ רחוקה על מנת להביא פרנסה וטרף לבני ביתו. כשהגיע למחוז חפצו הוא הבחין כי על האדמה מתגלגלות אבנים נוצצות ויפות, שאיש לא טרח להרימן. אנשי המקום רק ראו בהן מכשול ואבני נגף. החל האיש לאסוף מהם מלוא חופניים ולמלא שקים רבים, במחשבה לקחת את האבנים הנאות לארצו ולהביא אותן כמתנה לילדיו הפעוטים.
לאחר זמן מה גילה האיש כי בארץ אליה הגיע, שומן הבהמה נמכר במחיר פעוט. חשב האיש בליבו: "הרי בארץ מגורי שומן הבהמה נמכר ביוקר, ואילו פה הוא נמכר בזיל הזול, כמעט חינם! יש לי רעיון אדיר, ארכוש פה שומן בהמה לרוב, אוביל אתו באנייה לארצי, שם אמכרהו בהון תועפות ואהיה עשיר מופלג!"
האיש אמר ועשה. לקח שקים רבים ומילא אותם בכמויות אדירות של שומן בהמה. במחשבה שניה אמר האיש לעצמו: "חבל על המקום שתופסות האבנים שאינן שוות מאומה". השליך את האבנים ארצה ומילא תחתן בשקים שומן בהמה…
שמח וטוב לב עלה האיש אל סיפון האנייה, כשהוא נושא עימו שקי שומן לרוב, והפליג לארצו מלא תקוות לעתיד עשיר ומאושר. אך הנה שוד ושבר. בטרם הגיע לחופי ארצו, הדיפו השקים ריח מצחין. כל השומן הסריח והאיש נאלץ להשליך את השקים למצולות הים בבושת פנים…
שבור ורצוץ שב האיש לביתו וסיפר לבני ביתו המורעבים, שהמתינו לשובו בכיליון עיניים, על האסון הנורא שאירע בדרכו. "את כל הוני השקעתי בשומן שהתקלקל! חזרתי הביתה בלי פרוטה!"
הילדים העצובים והמאוכזבים, ניסו לברר אולי בכל זאת הביא להם אביהם דבר מה ממסעו הארוך. בניסיון לרצות את הילדים פשפש האיש בכיסיו ושלף כמה אבנים צבעוניות קטנות שנותרו משום מה בין קפלי כיסיו. לפתע עלה בדעתו כי אולי האבנים הללו בעלות ערך. הוא פנה לצורף והציג בפניו את האבנים הבוהקות. להפתעתו בישר לו הצורף כי כל אבן כזו שווה הון תועפות. לשמע הדברים נפל האומלל מעולף מרוב צער. כמה רבבות אבנים הוא השליך בטיפשותו! הרי לו היה משכיל להבין את ערך האוצר שהיה בידיו, הוא היה יכול להיות כעת מעשירי תבל!
והנמשל הוא שהאדם נשלח לעולם הזה כדי לדאוג לפרנסת הנשמה ולחיי הנצח. בעולם הזה מתגלגלים אינספור יהלומים אמיתיים. קיימות פה הזדמנויות לקיום מצוות ללא גבול. אך איש אינו שת ליבו להן. האנשים מדמים בליבם כי השומן, הלוא היא החומריות, הוא העיקר. וכך הם מנסים לצבור שומן חסר ערך שלא יביא להם כל תועלת אמיתית. וכאשר תם המסע בעולם הזה, השומן והגוף החומרי מסריח וכלה בקבר, והנשמה מגיעה לעולם האמת, למקום יעודה, כשהיא חסרת כל, ללא יהלומים ומצוות שהיתה יכולה לאגור בקלות כה רבה…
בבוא האדם לעולם האמת נערך לו משפט ומעשיו נבדקים בעיון. הדיינים מחפשים אחר כל יהלום. כל מעשה טוב וכל מצוה נשקלים ומתברר כי שוויים גדול לאין ערוך, ממש הון תועפות. וכאשר האדם רואה כמה משלמים על כל מצווה ומבין את ערכה, הוא מתמלא צער אדיר על שהחמיץ את ההזדמנות הנדירה שניתנה לו בעולם הזה. הרי בכל שניה הוא יכל לרכוש קניני נצח ולאגור זכויות, ותחת זאת במשך שבעים שמונים שנה הוא עסק בהנאות הגוף שאין להן כל ערך בעולם הבא.
אין לתאר את הצער ועגמת הנפש שיאחזו בו באותה שעה.
כמה שווה כל רגע בעולם הזה
ידוע שכאשר הגאון מוילנא זצ"ל שכב על ערש דווי בטרם פטירתו מן העולם, הוא נטל לידיו את חוטי הציצית ואמר בבכי ודמעות שליש: "בעולם הזה עדיין אפשר לקנות בכמה פרוטות מצוות שבעולם הבא הן שוות הון. אבל לאחר שהאדם עוזב את העולם, לא יועילו לו כל ההשתדלויות כדי לקיים ולו מצווה אחת!"
הבה ונחשוב מי אמר את הדברים. היה זה הגאון מוילנא שהיה מלא וגדוש בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, ולא בזבז רגע מימי חייו לריק. אך בכל זאת הוא הצטער ובכה על כך שהוא עומד להפסיד את ההזדמנות הנפלאה הזאת. ואם כן, על אחת כמה וכמה שעלינו הקטנים מוטל לרוץ אחר כל מצווה הנקרית לידינו.
פעם התקשר אלי יהודי וסיפר שביקר בבית זקנים ושמע זקן מעל גיל תשעים, מיושב בדעתו, שמבקש מהצוות הרפואי לתת לו גלולות שיקצרו את חייו. הזקן נימק את בקשתו ואמר כי מאס בחיי סבל וייסורים, כאדם סיעודי הנצרך לעזרת הזולת על כל צעד ושעל.
היהודי שדברי הזקן הגיעו לאוזניו, פנה אלי וביקש עצה, איך לעזור לאותו ישיש, להסביר לו את ערך החיים ולשכנעו שלא לאבד את עצמו לדעת.
כששמעתי את הדברים, הזמנתי מיד מונית ומיהרתי להגיע לבית האבות כדי למנוע מהזקן לבקש קץ לחייו. ישבתי ליד מיטתו, שוחחתי עימו והסברתי לו את ערכו הרב של כל רגע בחיי האדם.
וכך אמרתי לו: "על שלוש עבירות יש לנו חיוב מהתורה של 'יהרג ועל יעבור', אבל מבחינת ממונית, חייב האדם לתת את כל רכושו כדי שלא לעבור על מצוות לא תעשה אחת. אם אומרים לאדם: 'או שתעבור על מצוות לא תעשה אחת או שיפקיעו את כל רכושך!' עליו לוותר על כל ממונו ולא לעבור את העבירה. הרי לנו כי מצוות לא תעשה אחת שווה כמו כל רכושו של האדם, ואפילו אם הוא מיליארדר. ובוודאי שהקב"ה לא היה דורש מאיתנו קרבן גדול שכזה, אם זה לא היה באמת שווה, שהרי 'דרכיה דרכי נועם'. ואם כן רואים אנו בבירור שמצוות לא תעשה אחת שווה לפחות מיליארד דולר!
תראה איזו הזדמנות נפלאה יש לך גם כאשר אתה במצב סיעודי. טבע האדם להתאונן, לחפש תשומת לב ולהתבכיין. ולכן בדרך כלל כשנכנס המטפל של אחר הצהריים, החולה נוהג למתוח ביקורת על המטפל של לפני הצהריים. עכשיו תחשוב שזה לשון הרע שיש בו שבעה עשר לאווין. ובזה שתתאפק ולא תמתח ביקורת, תקיים שבע עשרה מצוות לא תעשה ששווין שבע עשרה מיליארד דולר. תראה כמה אתה יכול להרוויח בכל רגע שאתה חי!"
ואכן האיש קיבל את הדברים, חזר בו מכוונתו וזכה להינצל מעוון חמור.
לא להפוך טפל לעיקר
מעשה באברך צעיר ובלתי מנוסה שנשלח על ידי חותנו ליריד לרכוש סחורות בזול, כדי למכור אותן בעירו ברווח. החותן הביא לחתנו פנקס והדריך אותו לרשום כל הוצאה שיוציא בדרך על מנת שידעו כיצד לתמחר את הסחורה.
באותה מדינה היה נהוג לשלם בתחנת המכס מס על זנב הסוס. אם בעל הסוס היה משלם את המס המוטל עליו, היו נותנים לו קבלה, כדי שיוכל לעבור בתחנות המכס הבאות בלא תשלום. אך במידה ולא היה לו לשלם, היו קוצצים את זנב סוסו.
בתחנת המכס הראשונה שילם האברך חסר הניסיון את המס כנדרש ורשם את ההוצאה כעצת חותנו, אך לא ידע כי עליו לשמור את הקבלה שניתנה לו כדי להציגה בפני המוכסים בתחנות המכס הבאות ולהיפטר מתשלום כפול. וכך אירע שבכל תחנת מכס שעבר, שילם האברך את המס פעם נוספת עד שתם כל כספו. בתחנה האחרונה כשלא היה לו לשלם, קצצו את זנב סוסו. והאברך אשר נותר עם סוס קצוץ זנב וארנק ריק, לא הצליח לקנות ביריד מאומה.
בבושת פנים שב האברך לעירו, בלי כסף ובלי סחורה. לשאלת חמיו שתמה מדוע שב בחוסר כל, הצטדק האברך וטען כי שמע בקולו ורשם כל הוצאה. "מה אני יכול לעשות שכל הכסף תם עוד בטרם הגעתי ליריד?!"
הציץ החותן בפנקס ואמר לחתנו: "סכל שכמותך, מס משלמים פעם אחת, ואתה בזבזת את כל הכסף על מס כפול ומכופל!"
והנמשל הוא שהאוכל והגשמיות בעולם הזה על שלל הנאותיו דומים למכס. כל העולם והנאותיו הם רק מס שעלינו לשלם כדי להגיע ליריד שהוא משל לעולם הבא. אמנם אנו זקוקים לפרנסה, אמנם אנו זקוקים לאכול כדי להתחזק כדי שנוכל לעבוד את ה'. אך אל לנו לכלות את כל זמננו יכולותינו על המס זה. אל לנו לבזבז את כל המשאבים על חומר חולף הנמשל לזנב הסוס. מי שאינו יודע זאת, נשאר בהגיעו ליריד, חסר כל, מסכן ובזוי, ללא זנב וללא ראש…
ניתן לדמות את ענייני העולם הזה לתבלין המוסיף טעם למאכל העיקרי. אמנם התבלין חשוב וחיוני, אך המאכל הוא המטרה והעיקר. אם יכינו את המאכל המשובח ביותר, אך לא יוסיפו לו קורט מלח ומעט פלפל, טעמו יהיה חסר ותפל. אך מנגד אם ייקחו כמות גדולה של מלח ופלפל ויוסיפו להם מעט מהמאכל, לא יהיה טעם נורא מזה!
עלינו לזכור כל חיינו להשקיע בעיקר, בהכנת המאכלים לעולם הבא וביצירת החופה שהקב"ה יעשה לנו בגן עדן.
(רבי אריה שכטר זצ"ל – אריה שאג)