חומש במדבר פותח בפסוק: "וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי". חז"ל הקדושים מתעכבים על כך, מהי ההדגשה של "במדבר סיני", הלא כל התורה נמסרה במדבר סיני, אומר המדרש: "אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה".
משמעויות רבות למדו רבותינו מהו ה"ישים עצמו כמדבר" ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, נראה עוד חז"ל וישלים לנו את ההבנה בדברי חז"ל כאן:
"תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר, שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, אלו הן תורה וארץ ישראל והעולם הבא".
רבותינו שואלים: ראשית, איזה מן מתנה היא שגובים עבורה ייסורים, ועוד – למה יגבו תמורתם ייסורים, ויותר מזה, הלא מתנה פירושה שנותנים ללא תמורה, אם משלמים אנו בייסורים אין זו מתנה!
המגיד מדובנא ביאר זאת כדרכו במשל: אדם אחד ירד מנכסיו, מצבו בבית הלך והחמיר מיום ליום, ויחד עמו גם שלום הבית נעכר מאוד, אמר לרעייתו: ארזי לי מזוודה ואצא לעיר הגדולה אולי שם אמצא מקור לברכה. נפרדה ממנו בברכות ותפילות, והוא שם פעמיו אל היער כדי לחצות אותו ולהגיע אל העיר הגדולה.
השמש עמדה לשקוע והוא בלב היער, כשקולות חיות הטרף חודרים אל נשמתו, ויחד עמם עולה קצב דפיקות לבו, חיפש מקום להסתתר ומצא נקיק סלע, דחק עצמו פנימה והנה הוא מרגיש שהוא בתוך מערה נוחה וגדולה, נשכב שם לישון בשקט ובבטחה לא אחרי שאטם את הכניסה באבנים מפני אורחים בלתי קרויים.
בבוקר פינה את האבנים לצאת ואז חדרה קרן שמש למערה ומול עיניו מתגלים ערמת אבנים טובות ומרגליות, תכשיטים ושטרות כסף לרוב, הבין מיד כי נקלע למערת שודדי דרכים, ברור אפוא כי חייב הוא לברוח מהמקום במהירות המרבית, אבל אם אבנים טובות ומרגליות לפניו, הלא יכול ליטול מהם ולחזור במהירות לביתו, לחיות עמם את שארית חייו בכבוד, אבל היכן יאחסן את האוצר הגדול? והנה הוא נזכר כי יש לו מזוודה בידו בו ארזה לו רעייתו את בגדיו. פתח אותו ולאכזבתו היתה מלאה עד תום לא היה מקום להכניס כלום, סגר אותה ורק בכיסיו מילא מעט אבנים ויצא!
אומר המגיד מדובנא: אוי שוטה שבעולם, אתה שומר מכל משמר כמה בגדים מיושנים, על מה אתה שומר, על החורים שבגרביים?! הרי באבן אחת תוכל לקנות עשר מזוודות מלאות בגדים חדשים, תשליך את הבגדים המרופטים ומלא אותם באוצר הגדול!!!
על כך אמר דוד המלך: "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב" – דוד המלך זועק: התורה משמחת אותי יותר מכל שלל העולם, ממילא אני נוהג בה כמוצא שלל רב, זורק כל הבלי עולם וממלא מתורתך הקדושה. וזה מה שהקב"ה אומר לו: 'אם חיים אתה צריך יסורין אתה צריך, כדכתיב ודרך חיים תוכחת מוסר", בודאי שלדוד המלך הם אינם ייסורים, אבל אנחנו קוראים לזה ייסורים, כי להיפרד מכמה מנעמי עולם הזה נראה לנו ממש מסירות נפש, כשבפועל צריך להיות שוטה מופלג כדי לוותר על דקות ושעות של לימוד התורה, בשביל קצת גשמיות, בשביל גרביים מחוררות.
האדם נשלח לעולם החולף, בידו לאגור אוצרות גדולים של תורה ומעשים טובים המקנים לו חיי נצח, אבל הוא גם יכול לבזבז אותם על תנאי חיים גשמיים משופרים.
כמובן שהיצר מושך לחיי נהנתנות, האדם הרי רוצה לרכוש תורה וחכמה, אבל כשתנאי חייו הגשמיים מופרעים הוא מתוסכל, הוא מרגיש ייסורים, קשה לו לוותר על התנאים הגשמיים.
אומרים חז"ל הקדושים: כשאתה ניגש לזכות לרכישת החכמה, תחשוב שאתה חי בתנאי מדבר, מה שיש לוקחים, בלי להתפנק ובלי לנסות להשיג כל הזמן עוד ועוד. רק כך יכול האדם להפוך לכלי מחזיק ברכה, כדי לקבל את התורה הקדושה מהבורא יתברך.
**
הסיפור הזה קרה כבר לפני עשרות שנים, אבל עדיין המסר ברור. אברך כולל, אב למשפחה בת שמונה נפשות שסבל מכאבי העוני העגום, קיבל לביתו ארגז אוכל לסוכות מארגון חסד – דגים, עוף, מרק, סלטים וחלות – שהספיקו להאכיל את משפחתו הגדולה.
דמעות זלגו על פניו כשראה את המן הזה שנופל עליו משמיים. חצי שעה לפני תחילת יום טוב , הוא שמע דפיקה בדלתו. הוא פתח את הדלת עמדה שם אישה ענייה, מתחננת ל"משהו" ליום טוב ; "אולי, אולי תוכל לחלוק איתי אוכל?". "אין לי כמעט מה לתת", ענה האברך. והיא: "כל מה שאתה יכול לתת לי יהיה מציל חיים",
"אשמח לעזור לך", פתח, "אבל אני בעצמי קיבלתי את חבילת יום טוב שלי – בקושי מספיקה למשפחתי". "בוודאי, אתה יכול לתת לאישה ענייה משהו קטן?" היא התחננה. הוא ענה: "אין לי באמת כלום. זו הפעם הראשונה שקיבלנו חבילת אוכל, שיועדה במיוחד ליום טוב. הילדים שלי ציפו כבר זמן מה לאכול חתיכת עוף, להתענג על מרק חם. אני אשמח לעזור לך, אבל הילדים שלי…", הוא אמר.
מלחמה השתוללה בתוכו. מצד אחד, הוא רצה כל כך לעזור לאישה הזו. מצד שני, היה לו כל כך מעט, שאין בו מה לחסוך. הוא היה קרוע בתוך עצמו, עד שהחליט ללכת למקרר ולהוציא את העוף, לחתוך חתיכה ולחלוק אותה עם האישה. כן, כולם היו אוכלים פחות, אבל זה עדיין יותר ממה שהם היו אוכלים אחרת.
הוא ניגש למקרר, פתח את הדלת וכמעט התעלף! שם לנגד עיניו שכב בנו בן השנתיים, כחול בפנים. הוא התגנב איכשהו פנימה, ומכיוון שהיה קטן, הוא השתלב על המדף כשהדלת נסגרה עליו. מיד הזעיקו עזרה, ובתוך דקות מספר הגיע כונן הצלה, שהחיה בנס את הילד. הפרמדיקים אמרו לו: " רבי יעקב – קיבלת ילד במתנה. עוד חמש דקות, ולא היינו מצליחים להציל אותו".
אברך הכולל בהחלט נתן את העוף לאישה, שמילאה "בעקיפין" תפקיד בהצלת חיי בנו.
מה עלינו ללמוד מהסיפור הזה? הרבנית מרים שמואלביץ ביקשה מראש הישיבה את תובנתו. ומרן רבי חיים זצ"ל אמר: "ברור שהלקח הפשוט והישר ביותר שניתן להפיק הוא: 'צדקה מצילה ממוות'. על ידי מתן צדקה לאישה המסכנה הזו, עשה אברך הכולל מצווה, שבסופו של דבר זירזה את בנו להינצל ממוות".
אמנם, ידידי המחנך הוותיק מקליוולנד, הרב ר' אברהם לייב שינבוים שליט"א (פנינים על התורה תשע"ה, מתורגם מאנגלית), מצעיד את הסיפור להפיק מכאן לקח נוסף – גדול עוד יותר, נכתוב את זה בלשוננו:
"העולם הזה כולו ניסיונות, ואנו חיים בהרגלי החיים שרוב הדברים מובנים מאליהם, איננו קושרים אותם עם ניסיונות כלל, למשל – 'הילדים שלנו!' – לאדם נולד ילד זה נראה לו כל כך טבעי, וזה שלו, לגמרי שלו, אם חלילה קורה אסון, חרב עליו עולמו ויש לו טרוניה על הבורא מדוע הוא נוהג עמו שלא בדרך העולם… ולמעשה חסר לו את התיו הראשוני של היהדות, וכבר זועק איוב: 'מי הקדמני ואשלם' (איוב מא)
אמרו על כך חז"ל: 'רוח הקדש אומרת: מי הקדימני ואשלם, מי קלס לפני עד שלא נתתי לו נשמה? מי מל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר? מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג? מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית? מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו מקום? מי עשה לי לולב עד שלא נתתי לו דמים? מי עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו טלית? מי הפריש לפני פאה עד שלא נתתי לו שדה? מי הפריש לי תרומה עד שלא נתתי לו גורן? מי הפריש לפני חלה עד שלא נתתי לו עיסה? מי הפריש לפני קרבן עד שלא נתתי לו בהמה?'. (ויקרא רבה כז ב)
"וכך אומר הקב"ה לאדם: הבנת? כל מה שיש לך לתת לי, זה מעשר מן המעשר ממה שאני, הקב"ה, נתתי לך! ואם אני נתתי לך את זה, נתתי בפניך עוד כלי לאתגר אותך, האתגרים מגיעים בכל מיני סיטואציות, ופעמים אני מעמיד אותך במבחן, אם אתה ראוי לאתגר הזה שנקרא 'לגדל בן!'.
"אברך כולל זה זכה ל'מבחן אחרון' כדי לקבוע אם הוא ראוי להיות אביו של בנו. 'מבחן סופי' אינו מבחן פשוט. זוהי ההזדמנות האחרונה שניתנה לאדם לתת לו הזדמנות להציל את עצמו – או אחרים הקרובים אליו. אם הוא יעבור את המבחן, הוא זכה בזיכוי , זכות, לכל החיים. אם חס ושלום , חלילה, הוא נכשל…
"הצעיר שלנו עבר את המבחן והציל את חיי בנו. מה אם הוא לא היה עובר את המבחן? מה אם הוא לא היה פותח את המקרר?…".
את התובנה הזאת למדני אבי מורי הכ"מ ביום נשואיי, עברו מאז למעלה משלושים שנה, וכל פעם שאני נזכר בזה, הזיכרון הזה מרים אותי…
היה זה שעה לפני המועד הנקוב בהזמנה לחתונה, במועד זה תתקיים החופה בע"ה. אמי שתחי' כבר היתה באולם, שכן 'מצוות צילומי כלה' המעכבת את חלות הקידושין, כבר תוקנה אז על ידי נשים צדקניות… ומסתבר שאם השוויגער לא תופיע בחלק מהתמונות כשהיא לצד הכלה, גם הכתובה לא תהיה מושלמת… אבי מורי זצ"ל, ואני אבדל לחיים – החתן, המתנו בבית. סוכם שחמי זצ"ל יבוא עם ההסעה לאסוף אותנו, והנה נקישות בדלת…
פתח אבא את הדלת, והנה עומד שם קרוב משפחה רחוק, איש מבוגר, מאלו ששולחים להם הזמנה מבלי שום כוונה שהם באמת יגיעו לחתונה… הוא אמר שלא ידע איפה האולם, והחליט לבוא לביתנו אולי נדע להסביר לו… וגם היה חשוב לו מאוד למסור את המתנה שלו בידו של החתן, כדי שלא תיאבד בין המתנות… כן, מדובר בזקן שמחפש בשוק הפשפשים מציאות, הוא קיבץ סכו"ם מחמש דוגמאות, וכל אחד ואחד מהפריטים הכלולים בו היה נגוע בחלודה…
אבי הכניס אותו לביתנו, במחילה, אבל הריח שנדף מבגדיו שניקה אותם עם בנזין… לא היה מהמשופרים…
אבא הציע לו כוס קפה, הוא בחר בתה עם עוגה… ואבי ישב לידו ושוחח איתו בשלווה ובידו הוא מתעסק בהשחלת חוט תפירה למחט כדי לתפור לעצמו כפתור בקפוטה, הכנות אחרונות בהחלט לפני החתונה…
משנכנסתי לסלון וראיתי את המחזה התחלתי לחשוש, סוף סוף מדובר בטיפוס כזה שכשחמי יגיע והוא ישמע שיש טנדר שמוביל את כולנו לחתונה הוא יבקש להצטרף, והטנדר היו בו מקומות מדויקים לאבי ולי, לזקן התימהוני לא תהיה בעיה להציע שאני צעיר, שאסע באוטובוס והוא ייסע בטנדר, כי הוא אינו מקומי ואינו מסתדר עם התחבורה הציבורית!…
מסתבר שאבי חשש שאני אאבד את הסבלנות, והוא מיד הפטיר לעומתי ואמר שרגעים אלו הם רגעים גדולים להתפלל לפני החופה… הבנתי את הרמז, הסיפור לקח למעלה מרבע שעה שהיו נראות כנצח, עד שהלה הצליח לקבל את ההסברים איך להגיע לתחנת האוטובוס קלט את המספר, והחליט שבאוטובוס הוא כבר ישאל איפה לרדת…
כשיצא מביתנו, אבי ליווה אותו במדרגות, עשר שניות לאחר שסגר את הדלת רץ לפתוח שוב והסתכל בחדר המדרגות אם הוא עדין רואה אותו, תמהתי ושאלתי: מה הוא הלך לבדוק, ואז קיבלתי שיעור הכנה לחיים:
אבי זצ"ל אמר לי: "מיד כשהוא הגיע הבנתי את הבעיות שיכולות להיות, קבעתי לעצמי שהקב"ה שלח לי את אליהו הנביא לנסות אותי אם אאבד את הסבלנות, אם אעמוד במבחן זה שייתן לך סייעתא דשמיא לחיי הנישואין שלך, כך חשבתי במשך כל הזמן ששוחחתי עמו, משיצא התחלתי להשתכנע שאולי זה באמת כך… הלכתי לבדוק אם הוא לא נעלם וזה באמת אליהו הנביא!…"
קבלתי שיעור, בדיוק כך צריך להיות המבט, מגיע זקן נודף ריח, שמחפש 'טרמפ' לחתונה עם המחותנים ההונגרים שלנו… ואנחנו צריכים להסתכל על זה למעשה כאילו היה זה אליהו הנביא שמגיע לנסות אותנו, להציב לנו אתגר לפני אותו רגע בו אנו מורידים דמעות לזכות לסייעתא דשמיא לחיים מאושרים.
לע"נ א"מ רבי נתן ב"ר יחיאל מאיר צוקר ז"ל