הרב עמרם בינעט
"אם בחוקותי תלכו"
לפני תקופה ישבתי בבית המדרש בסתם יום של חול, והרהרתי ביני ובין עצמי במאמר שאני רוצה לכתוב, הלוא הוא המאמר שלפניכם. חשבתי בנושא והפכתי בו, והנה ניגש אלי אברך מורם מעם, יהודי של צורה שיגע ועמל יומם ולילה, ושואל אותי בדרך צחות: "ר' עמרם, על מה אתה חושב? למה אתה כל כך רציני ומהורהר? אתה מכין לנו עוד מאמר ל'לקראת שבת'?…".
אמרתי לו שהוא אכן קלע למטרה. הניחוש שלו היה נכון, אני באמת חושב על מאמר ל'לקראת שבת'.
הוא חייך חיוך רחב ושאל אותי: "נו, אז אולי תספר לי על מה אתה מתכוון לכתוב בפעם הבאה? אני ממש סקרן לדעת!".
שיתפתי אותו במחשבות שלי. אמרתי לו שאני חושב שיש בעולם שתי דרכים מרכזיות. יש 'דרך העולם', ויש 'דרך התורה'. לא הרי זו כהרי זו, ולא הרי זו כהרי זו. אין להן צד שווה והן כמו שתי דרכים מקבילות שלעולם לא ייפגשו.
"למה אתה מתכוון?", הוא הוסיף לברר, ואני עניתי לו בשמחה. "אני מתבונן במה שקורה מסביבי", אמרתי לו, "נער הייתי וב"ה אני כבר קצת מבוגר, ואני רואה את כל החברים שלי וגם כאלו שאני מכיר רק 'מלמעלה', יהודים שקבעו את מושבם בבית המדרש, והתמודדו בצעירותם עם דחקות נוראה ועוני מחפיר. אנשים שחיו עם משכורת של 1,200 שקלים לחודש ומזה היו צריכים לפרנס אשה ושניים או שלושה ילדים, בדוחק נורא ובעניות מזעזעת, ובכל זאת הם נשארו דבוקים בתורה ולא פרשו מהעיסוק בה.
"אני מסתכל היום, אחרי שעברו 20 או 30 שנה, ואני רואה דבר מדהים! הם כולם חיים ונושמים, לא חסר להם כלום. מצבם הכלכלי אולי לא בשמים, אבל הם מסתדרים. הם התחילו לחתן ילדים, ולמרות ההוצאות הכבדות, הם מסוגלים לארח אותם כל שבת, ולהגיש לשולחן דגי סלומון, מנת עוף לכל אחד, דברים שפעם הם יכלו רק לחלום עליהם. פלא עצום!!!
"חייבים לומר", הוספתי, "שהאנשים האלו לא חיים על פי דרך העולם. הם חיים על פי דרך התורה. יש להם מסלול מקביל, הם נמצאים במקום שונה לחלוטין. אם אצל אדם רגיל אחד ועוד אחד שווה שניים, אצלם אחד ועוד אחד שווים מיליון. אם אצל אדם רגיל שהולך בדרך העולם יותר הוצאות זה מתכון בטוח למחסור בכסף, אצלם זה עובד בכיוון הפוך… הם הולכים בדרך התורה…".
האיש העומד מולי החוויר מעט, שפתיו רטטו בהתרגשות, הוא התכופף אלי ולחש על אוזני: "גם אצלי! גם אני הרגשתי את זה! הייתי רעב ללחם, פעמים רבות הלכנו לישון רעבים אני ובני ביתי. אבל החלטנו שלא אפנה לחפש עיסוקים אחרים מלבד עסק התורה, וראה זה פלא… המצב הכלכלי שלי מצוין! לא פחות!".
רבותינו הקדושים אומרים בזוהר הקדוש, אשרי חלקם של כל אלו העוסקים בתורה, מאחר וכשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, הוא הסתכל בתורה הקדושה, ובהתאם לה ברא את העולם. ובלשונו המפורסמת של הזוהר הקדוש: "זכאין אינון כל אינון דמשתדלי באורייתא, בגין דכד ברא קודשא בריך הוא עלמא, אסתכל בה באורייתא וברא עלמא".
על פניו נראה שלמרות שזאת אחת האמרות המפורסמות ביותר של הזוהר הקדוש, בדרך כלל היא מצוטטת בהקשר קצת שונה מהכוונה המקורית. בדרך כלל מתייחסים לה כשרוצים לומר כמה שהתורה היא מכוונת ומדויקת, ושכל מילה בתורה בונה עולמות או חלילה שימוש לא נכון בה עלול להחריב עולמות.
אבל אם ניצמד לפשט הפשוט של הדברים, שכמובן יש בהם גם רבדים עמוקים מאוד, נגלה שהזוהר אומר משהו הרבה יותר פשוט והרבה יותר בסיסי: מי שעוסק בתורה, זוכה בפיס! הרי הקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה וברא על פי את העולם, ואם כן, זה עובד ככה: כשלומדים תורה, מתחברים ומתקשרים לבסיס שעליו העולם מושתת. זה בעצם נקרא להיות 'קרוב לצלחת', ככל שהמעמד של העובד בחברה קרוב יותר לעמדת הבעלים והמנהל הראשי, הוא לוקח נתח גדול יותר מהעוגה. אם אתה מחובר ומקושר לבסיס שעליו הושתת וממנו נברא העולם, אתה נמצא מעל כל הבעיות, מעל כל המהמורות והמכשולים שנמצאים בדרך. בין אם הם כספיים ובין אם הם בתחומים אחרים. אתה צועד בדרך התורה!
**
אבל כאן אני רוצה ברשות הקוראים הנלבבים, להיכנס לעוד נקודה. נקודה חשובה מאוד, וקשורה בקשר בל יינתק עם מה שאמרנו עד כאן:
לא פעם אנחנו רואים תופעה עצובה ומצערת מאוד. ילד שלמד בחיידר וקיבל ציונים סבירים ואפילו טובים מאוד, הוא עלה לישיבה, למד בסדרים כמו ילד טוב, נחשב לבחור איכותי, התקבל לישיבה גדולה מצוינת, ותמיד הרווה את הוריו נחת. הוא למד כשצריך ללמוד, ועשה מה שצריך לעשות. אף פעם לא התמרד, לא הלך נגד הזרם, לא עשה בעיות, לא התקשה בלימודים. ילד חלק, בחור חלק!
ואז מגיע היום והוא יוצא מעולמה של ישיבה. הוא מתחתן, מקבל אישיות משל עצמו, ולפעמים גם יוצא לעבוד. ו… הוא שוכח שפעם הוא היה בחור ישיבה. הוא שוכח שפעם הוא היה יושב ולומד, הש"ס שהוא קיבל מהשווער שלו בין האירוסין לחתונה, מעלה אבק. את השולחן ערוך שהוא קיבל במתנה מהגיסים, הוא לא פתח אפילו פעם אחת. לבית הכנסת הוא מגיע תמיד דקה אחרי תחילת התפילה, ונעלם ממנו בשנייה שמסיימים להתפלל. אין לו שום געגוע ללימוד, אין לו שום חשק לפתוח גמרא ולצלול בעומקה של סוגיא.
ההורים והחברים עומדים ותופסים את הראש שלהם: מה קורה פה? איך ייתכן? למה הוא לא מתגעגע ללימוד? אותו בחור שבישיבה היה בחור רגיל לכל דבר ועניין, הוא תמיד היה בעניינים וידע מה לומדים, במבחנים הוציא ציונים סבירים ואף מצוינים. מה קרה לו? אולי זאת האשה שלו ששינתה אותו? אולי הלחיצו אותו יותר מדי כשהיה תחת סמכות אחרים ועכשיו שהוא יצא לעצמאות הוא משתחרר מכל הכבלים שכבלו אותו עד כה???
כל התשובות אפשריות, כל מקרה לגופו, אבל במקרים רבים, התשובה היא הרבה יותר יסודית. הבחור הזה באמת למד ואפילו למד טוב, אבל הוא לא התחבר ללימוד.
אני רוצה להעתיק לכאן קטע קצר מתוך הספר הקדוש 'בית אהרן', בפרשת נח: "יש איש שמקבל חיות מלימוד פסוק. ויש שמקבל חיות מגמרא. ויש שמקבל חיות מזוהר.
"וכל אחד צריך לחפש ולמצוא החיות הקודש שלו בהתורה. ואין כוונתי חס ושלום שלא לקבל חיות משארי דברי תורה רק מאלו הדברים.
"רק הכוונה היא זאת: מפני שאין אנו יודעים מאיזה דבר לקבל חיות, לכן אנו צריכים לקבל חיות מכל דבר שבתורה, ולשבר החיות שלו הגשמי ביגיעה רבה ע"ז"".
רבינו הקדוש ה'בית אהרן' מקרלין, מסביר לנו דבר נפלא. לכל אדם יש שורש בתורה, אבל אנחנו לא יודעים איפה השורש שלו. ומשם, מהמקום הזה שבו נמצא השורש של האדם, הוא שואב את החיות שלו.
שמעתי פעם בשם מרן החזון איש זצוק"ל, שאמר דבר דומה מאוד, אבל הוסיף על כך שכשאדם לומד את החלק הזה שבו נמצא השורש שלו, הוא מתחבר לתורה ומקבל חשק וצימאון ללימוד התורה. כל עוד האדם לא התחבר לשורש שלו בתורה, הוא לא יוכל ליהנות מדף גמרא, לא יהיה לו צימאון ללמוד תורה!
**
בבית הכנסת שבו אני מתפלל, היה בחור אחד שהיה מסתובב קצת, נכנס מעת לעת להתפלל שחרית או מנחה ומעריב. בחור מאוד נחמד, נראה ירא שמים, אבל הוא לא היה מתמיד גדול. בין מנחה לערבית הוא היה פשוט משתעמם, מחכה שיתחילו כבר להתפלל ערבית, ראו עליו שהוא לא בחור שמסוגל ליהנות מדף גמרא.
בהמשך הבחור הזה נעלם לו, מצא לו בתי כנסת אחרים להתפלל בהם. אחרי כמה שנים ראיתי אותו בבית כנסת אחר, יושב ולומד בהתלהבות, מנותק מהעולם, שקוע כל כולו בגמרא.
עמדתי משתומם. ראיתי בחור שפשוט עשה מהפך. איזה גישמאק! איזו מתיקות. התחלתי לקנא בו קצת…
כמה ימים אחר כך פגשתי את אבא שלו, היה קצת לא נעים, אבל לא יכולתי להתגבר על הסקרנות: "תגיד לי ר' יצחק", שאלתי אותו, "מה עשית לבן שלך? מה נתת לו לאכול שהוא קיבל פתאום כזה חשק ללימוד? ספר לי על שיקוי הקסמים שלך, גם אני רוצה קצת מזה, יש לי עוד כמה בחורים שהייתי שמח לתת להם לשתות את המשקה הקסום הזה, שיגרום להם להתהפך בצורה כזאת…".
אביו של הבחור צחק ואמר לי, "הלוואי שהייתי יודע מה יכול לעזור לכל הבחורים… אני יכול לומר לך רק מה עזר לבן שלי!".
וכך הוא מספר: "במשך שנים, מאז שהיה ילד בכיתות הגבוהות של החיידר, עקבתי אחרי הבן שלי בדאגה. ראיתי שהוא לא אוהב ללמוד. כמה שהוא ילד טוב, ירא שמים, יש לו פה נקי ברוך ה', הוא נשמר מאוד שלא לעבור על דברי התורה, אבל הוא לא אוהב ללמוד. מה לעשות? התפללתי והתפללתי, אבל לא ראיתי שינוי גדול.
"יום אחד, כשניקינו את ארון הספרים לפסח, הוצאנו החוצה את כל הספרים והנחנו על השולחן, וכך ניקינו ספר אחר ספר, והנה אני שם לב שהבן שלי שקע בקריאה… לרגע רציתי לזרז אותו, מה אתה חולם, יש לנו עוד הרבה עבודה! צריכים לסיים את כל הספרים, כדי שאמא תוכל להתקדם עם ניקיון הסלון!
"אבל בהברקה של רגע אמרתי לעצמי, עצור! אל תגיד לו מילה. סוף סוף הילד מתעניין במשהו, תן לו לקרוא! תן לו ללמוד!
"המשכתי לנקות לבדי את הספרים, ואט אט קצב העבודה שלי פחת גם הוא. עמדתי עם ספר ביד, סמרטוט לח בידי השנייה, אני מנגב את הכריכה שוב ושוב, ולא שם לב שאני נועץ בבן שלי עיניים ופשוט מתחיל לבכות. הילד לומד! הוא לומד מעצמו! בלי שידרשו ממנו, בלי שיכריחו אותו… הייתי ממש מהופנט.
"אשתי נכנסה לסלון כדי לראות איך אנחנו מתקדמים, והעירה אותי… 'נו, מה קורה? מתקדמים???'. מיהרתי להסות אותה. היא קצת נבהלה כשראתה שיש לי דמעות בעיניים, אני לא בוכה אף פעם. אבל אז הצבעתי על הבן שלי, והיא מיד הבינה למה אני בוכה. עמדנו שם שנינו, נרגשים ומאושרים!
"לאט לאט התקרבתי ובדקתי מה הוא מחזיק ביד. היה זה ספר 'זמנים' מ'משנה תורה' לרמב"ם. הוא למד הלכות שבת, הלכה אחרי הלכה, פרק אחרי פרק. הוא היה מרותק.
"המשכתי לנקות, והבן שלי המשיך לקרוא. אחרי קרוב לשעה הוא התנער, ואמר: 'וואו, לא ידעתי שהרמב"ם כזה מרתק!!!'.
"אמרתי לו, יקירי, בוא נלך עכשיו לחנות הספרים הקרוב, ואקנה לך את הסט הכי יפה של הרמב"ם. אם זה מה שאתה אוהב, תלמד את זה!
"צעדנו יחד, קניתי לו סט רמב"ם, והילד קרא אותו בשקיקה. כדי לחזק את העניין עשיתי לו מבצע ונתתי לו פרסים על כל התקדמות נוספת. זה עלה לי כמה אלפי שקלים, אבל בתוך כמה חודשים הוא סיים את כל ה'משנה תורה', והתחיל ללמוד פעם שניה. פתאום היו לו מושגים בכל מקום, הוא לומד גמרא, והוא כבר מכיר אותה, מהרמב"ם. זה נמצא בספר זמנים, זה נמצא בהלכות מלכים ומלחמותיהם, זה בהלכות קניין… הבחור שולט!
"הוא קיבל כזה חשק ללימוד, והיום הוא לומד גם גמרא וגם רמב"ם וגם משנה ברורה, וגם חומש ורש"י כל שבוע את כל הפרשה, ויש לו עוד סדרי לימוד, בלי עין הרע".
**
ועכשיו אני רוצה לחבר את הקצוות של כל האמור בסיפור אחד קטן שאירע ממש בשבת האחרונה.
יצאתי מבית הכנסת וצעדתי לבית, והנה אני פוגש שני אברכים שלומדים בחברותא. שניהם קרובי משפחה, כך שעצרתי לשוחח איתם מעט, ותוך כדי דיבור הגעתי לחלק הזה של 'החלק האישי' שיש לכל אחד בתורה.
שניהם הסתכלו עלי כלא מאמינים: "בדיוק דיברנו על זה", סיפר אחד מהם, "אמרתי לו, שהרגשתי שאני לא מתחבר למה שלומדים בכולל. כמה שניסיתי ללמוד עם כולם, לא היה לי סיפוק מזה, והתחלתי ללמוד לימוד אחר באופן עצמאי.
"ראש הכולל לא אהב את זה, ואמר לי שאם אני לא לומד מה שלומדים בכולל, הוא יפסיק לשלם לי מלגה.
"התלבטתי מאוד, ולאחר מכן הגעתי למסקנה שאם אני רוצה כסף, עדיף ללכת לעבוד. אני נמצא בכולל כי אני רוצה ללמוד, לא בגלל שאני רוצה כסף, ולכן אני אלמד מה שליבי חפץ, ואם ראש הכולל לא ישלם לי מלגה, שלא ישלם. הקב"ה כבר ימצא דרכים.
"המשכתי ללמוד את מה שליבי חפץ, ובסיומו של אותו חודש, יצר איתי קשר היהודי שמשכיר לי את יחידת הדיור שבה אני מתגורר, ואמר לי שהוא עשה חשבון נפש עם עצמו, והגיע למסקנה שהוא גובה ממני מחיר גבוה מדי עבור השכירות. הוא רוצה להפחית לי את שכר הדירה ב-300 שקלים לחודש!
"לא זו בלבד, אלא שהוא גם רוצה לשלם לי רטרואקטיבית על כל החודשים שעברו מאז שאני שוכר אצל את הדירה… הוא בא אלי ונתן לי החזר כספי במזומן, בלי שביקשתי ובלי שמישהו הכריח אותו".
הנה כי כן אנחנו רואים, שכשיהודי מוצא את הדרך שלו בלימוד התורה, את המקום ששייך אליו ולשורש נשמתו, הוא מקבל ממנו חיות. לא רק חיות רוחנית, אלא גם חיות גשמית – פיזית, כי הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם על פיה, ומי שצועד בדרך התורה, הדרך האישית שלו, נמצא מעל כל הטבע, וחי על פי נס!