אבקש לשתף את הציבור בגילוי השגחה אותו חוויתי לאחרונה. אני מתגורר בבני-ברק ויש לי קרוב משפחה שמתגורר בדרום הארץ ובראשותו כולל ידוע.
בליל-שישי, בשעה מאוחרת בלילה הוא מתקשר ומספר שהגיע במיוחד לבני-ברק כדי לקבל הלוואה עבור הכולל מגמ"ח ידוע. זו לא הפעם הראשונה, הוא כבר רגיל לקבל מאותו גמ"ח סכומים גדולים אבל הפעם התעוררה בעיה בלתי צפויה שלא באחריותו ושלא באשמתו. הקושי נראה בלתי פתיר, והמשמעות היא: האברכים לא יקבלו את המילגה בזמן!
הוא חזר הביתה בידיים ריקות, והבעיה הנוכחית נראית בלתי-פתירה הוא מספר הכל מתוך דאגה, ושואל אולי יש לי איזה רעיון מה לעשות? עניתי לו: 'תראה כעת השעה מאוחרת-מחר נחשוב בעזרת השם מה לעשות'.
האמת? כאשר אמרתי לו זאת לא היה לי שום קצה-חוט איך אפשר להשיג סכום כזה גדול מהרגע להרגע, אבל בתוככי ליבי בכל זאת קיוויתי שאולי תהיה לי הזכות לעזור לו מחר בבוקר.
מזה שנים אני מתפלל כוותיקין. עם סיום התפילה נצנץ במוחי רעיון כיצד ניתן אולי להתגבר על התקלה הבלתי צפויה שהתעוררה בקבלת ההלוואה מהגמ"ח ועשתה רושם של בעיה בלתי-פתירה. ברגע הראשון שיכולתי להיכנס לפעולה בשנה 08:30 בבוקר, עשיתי את ההשתדלות הקטנה הנצרכת ובחסדי השם הסתדר הענין על צד היותר טוב!
מיד התקשרתי אליו ובישרתי שהבעיה מאחוריו, והוא כמובן בירך אותי בכל הברכות שבתורה ושבעולם… תוך-כדי הוא מספר שבדיוק עכשיו הוא אומר תהילים על המצב ואני התקשרתי אליו בדיוק כאשר הגיע לפסוק "חזקו ויאמץ לבבכם כל מייחלים לד'" (לא, כח).
המשכנו לשוחח והוא מספר לי שלאחרונה יצא לו לשהות תקופה לצד רעייתו שתחי' בבית-חולים במרכז הארץ. באותה מחלקה היתה גם משפחה מבני-ברק, והתברר שאם אותה משפחה היתה בימי הילדות חברתה הטובה ביותר של אימו, ששמה מרת נאוה ע"ה (שנפטרה לפני כעשר שנים).
ומספרת אותה אישה: בנערותנו היינו קבוצה של שלוש חברות טובות ביותר, ותמיד ידענו: בשעה 5 אחה"צ נאוה עוזבת אותנו והולכת לעזור לדודה שלה שגרה בקרבת מקום. לדודה היו 11 ילדים צפופים, בעלה עסק בהרבצת תורה, ונאוה ע"ה הרגישה זכות עצומה לסייע בהאכלת והשכבת הילדים, ועשתה זאת בשמחה עצומה. אפילו אם היינו באמצע משחק, או תוכנית מרתקת, היתה עוזבת אותנו והולכת לעזור. כך נהגה במשך שנים – שלא על מנת לקבל פרס. מעולם לא התפארה במעשים, ואפילו לא סיפרה על כך לילדים שלה.
*
כעת הגיע תורי להשלים לו את הסיפור:
'אתה יודע מי היתה הדודה הזאת'? שאלתי. מכיון שנאוה ע"ה לא סיפרה על כך אפילו לילדים שלה, אז הוא לא ידע במי מדובר. 'הדודה היתה אמא שלי עליה השלום'! חשפתי בפניו. 'אמך ע"ה לא סיפרה לכם כיצד עזרה, אך אימי ע"ה בהחלט סיפרה לנו כיצד נעזרה, ואיך לא היתה מסוגלת להסתדר ללא עזרתה. הוא פשוט הצילה אותה!'
'אני אישית הייתי ילד בן שלוש כאשר אמך התחתנה, אז אני לא כ"כ זוכר את התקופה – אבל הקב"ה בהחלט זוכר, ותראה איך הוא גלגל את העניינים שאוכל להשיב לך משהו כהכרת הטוב לפעליה הברוכים של אמך!…
הרה"ג ש.ש. בני-ברק (יתד נאמן פסח תשפג)