"דבר אל בני ישראל…. וביום השביעי שבת שבתון" (כ"ג ב-ג)
זכורני מעשה מופלא שהתרחש בבית הדין של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל. הדיון היה באשר לעניינה של אשה אחת, והדיינים הסתפקו האם היא יהודיה או לא. האשה מצדה הציגה תעודת לידה, בה היה כתוב שהיא יהודיה.
מרן זצ"ל ביקש לקבל את התעודה לידיו, הסתכל בה בעיניו הקדושות, ואמר על-אתר שהמילה 'יהודיה' כתובה בצבע אדום… אני-עצמי, ודיינים נוספים שהיו שם, הסתכלנו במסמך, ולא הבחַנו בשום שינוי בצבע…
כאשר התקשרו מבית הדין אל הרב טואף, רבה הראשי של איטליה, אמר מיד שאם המילה כתובה באדום, הרי שמילה זו היא שקר, וממילא היא גויה. לאחר מכן נערך בירור קצר נוסף, והתברר שאכן-כן; הַצֶּדֶק עם הרב אלישיב.
עד היום אינני יודע כיצד הבחין מו"ח מרן זצ"ל בשינוי הצבע במילה ההיא, אבל את המציאות אי-אפשר להשיב… הוא ראה…
למדנו ממעשה זה על כוחם העצום של חכמי ישראל ושליטתם בטבע. כאמור, עד היום אינני יודע כיצד הבחינו עיניו של מרן הגרי"ש אלישיב בזיוף, ובצבע האדום!
על-כרחנו נמצאנו למדים שעיניים שאינן מסתכלות במה שאסור להסתכל, וכל-כולן עושות רצון בוראן, השם יתברך מַשְׁלִיט אותן על טבע הבריאה.
מה השיב הגאון רבי מאיר אריק לאם הבוכייה?
והנה סיפור נוסף שגם ממנו נלמד על עיניהם הצופיות של חכמי ישראל.
רבי מאיר אריק, שהחזיק את עצמו לחסיד צ'ורטקוב, היה גאון-הגאונים בדורו. מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל היה 'נתפס' בכל מילה ומילה שיצאה מקולמוסו של אותו גאון, וכשהיה מדובר בהיתר-עגונה, ובכל דין קשה אחר, הסתמך במאוד על ה'אמרי יושר' של רבי מאיר.
הרבי מצאנז שליט"א סיפר לי פעם, על ההערכה המיוחדת שרחש אביו – כ"ק מרן האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל – לרבי מאיר אריק, והוסיף לספר פרט לא־ידוע מימי נערותו של הרבי זצ"ל.
סבי, אבי־אבא, כיהן כידוע כרבה של העיירה רודניק, וכשנפטר היה אבי נער בן 15 שנים בלבד. למרות גילו הכל־כך צעיר, ביקשו אנשי העיירה לְמַנות את אבא לרב ומורה־צדק, במקומו של אביו, בתנאי שיקבל סמיכה מ־3 גדולי הדור, ואחד מהם יהיה רבי מאיר אריק.
כשהגיע אבא לביתו של רבי מאיר כדי להיבחן, ולקבל את סמיכתו לרבנות, הבחין הגאון על-אתר בגדלותו של אבי, ושיבח מאוד את ידיעותיו והתמצאותו בכל חלקי התורה. כדי להביע את הערכתו זו, הוציא מפיו דבר־פלא שכל התלמידים והמקורבים שעמדו מסביב, נדהמו לשומעו.
"מפני שאתה כ"כ בקי בש"ס ובפוסקים, אין ראוי שתישא בעצמך את התיק שהינך אוחז בידיך, והנני רוצה לשאת את התיק עבורך"… ורבי מאיר אריק, כך סיפר הרבי שליט"א, עשה את מה שאמר, ונשא את התיק של אבא! ואחר כך הפקיד בידו תעודת סמיכה.
רבי מאיר אריק היה כאמור אחד מענקי הדורות, והסיפור שלפנינו ישפוך אור על כוחו בשידוד-מערכות, ועל שליטתו בטבע הבריאה.
בתקופתו של אותו גאון היו אנשי הצבא של אוסטריה חוטפים ילדים יהודיים, ומעבירים אותם לשרות בצבא. כל אב ואם ידעו שאם חלילה יקרה כדבר הזה, הרי שדמותו היהודית של ילדם תתקעקע, ואין סיכויים רבים שהוא יישאר בתומתו ובטהרתו.
רבים-רבים הגיעו אז לביתו של הגאון רבי מאיר אריק, כדי להתחנן לפניו שיושיע את בנם. ידוע ומקובל היה אז, שאם הגאון יֹאמר להורים בדברי תשובתו, שהדבר שיסייע להם הוא הספר 'נדחי ישראל' של החפץ חיים שחוּבַּר במיוחד למטרה זו של צעירי ישראל הנלקחים לצבא – הרי שאין סיכוי שהבן ישוחרר.
אבל אם אָמוֹר-יֹאמר ש'כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך-ארץ', אות ברור הוא שהילד ישוחרר מן הצבא.
ויהי היום, והנה אשה בוכייה נכנסת למעונו של רבי מאיר, ומספרת לו את גודל-צערה על כך שבנה נלקח לצבא. והנה, ידע הגאון שבמקרה זה אי-אפשר לומר לה 'כל המקבל עליו עול תורה' וכו', כיון שמדובר באשה שעול-תורה איננו מוטל עליה. מה עשה רבי מאיר אריק?
הוא פנה אל האשה, ושאל אותה: "האם כשבנך ישתחרר, תהיי מוכנה להקדיש אותו להשם יתברך, ולהטיל עליו עול תורה?", והאם הבוכייה השיבה מיד: "בוודאי. אני מבטיחה!".
בשומעו זאת, אמר הגאון: "אם כן, בנך ישוחרר, ואַתְּ תחזרי על הבטחתךְ שאמרתְּ לי עכשיו – בהדלקת הנרות בערב-שבת!"
וכפי שאמר, כן היה. הבן שוחרר, ואכן אימו קיימה את הבטחתה, וגידלתו לתורה, עד שהפך לגדול-בתורה, וכיהן כאחד האב"דים החשובים באותה תקופה.
נספר כאן עוד, על הר"ר אליעזר-צבי זיכרמן ז"ל, שזכה לבנים תלמידי חכמים מופלגים, ויתכן שהיה זה בזכות שמנע מכמה בעלי חנויות לעבור על מלאכת מחתך בשבת-קודש.
הלכתי פעם, אבדל לחיים, בשבת-קודש, עם ר' אליעזר-צבי ברחובה הראשי של חולון, והנה מבחין הרב זיכרמן בבעל-חנות העובד בשבת, ועובר בין היתר גם על מלאכת מחתך.
הרב זיכרמן לא היסס לרגע. הוא, שבנוסף לתפקידו כיו"ר הנהלת הכולל שלנו בחולון, כיהן גם כמנהל סניף חשוב וגדול של אחד הבנקים בעיר, ניגש אל בעליה של החנות, ובירך אותו בברכת 'שבת שלום' חמה ולבבית, ולאחר שהלה החזיר לו ברכה, הזדהה הרב זיכרמן בשמו, ובתפקידו הכלכלי החשוב, ואמר לו:
"גם אני, כמנהל הבנק, רוצה לקנות אצלך בחנות, אבל בגלל שהינך פותח את החנות בעיצומה של השבת, ומחלל בפרהסיא את המתנה הטובה שניתנה לנו מן שמיא, לא אוּכל לעשות זאת!".
אמר ולא יסף.
מנהל החנות סגר את העסק, והבטיח שלא יפתחנו עוד בשבת, כדי שמנהל הבנק יוכל לבוא ולקנות שם…
אני אשלם לך את ה'הפסד' מכיסי
היה מקרה נוסף, שבו עבר הרב זיכרמן בשבת-קודש ליד חנות פיצוחים שהיתה פתוחה, וגם הפעם ניגש אל הבעלים, ובֵרכוֹ בשבת שלום, ואחר כך שכנעוֹ בדרכי-נועם שאם ינסה לעשות את חשבון-העסק ולבדוק האם הרוויח בשבת, יראה שהחשבונות שלו יוכיחו שלא היה בכך כל רווח.
"והיה", הוסיף הרב זיכרמן ואמר לו, "אם תראה שהפסדת, אני אשלים לך את כל ההפסד מכספי"- – –
גם יהודי זה סגר מיידית את חנות הפיצוחים שלו.
והקב"ה שילם לרב זיכרמן את שכרו הטוב בבנים המאירים את העולם בתורתם וביראתם.
רבי אריה לוין משכנע את בעל בית הקפה לשמור שבת
בשנים האחרונות מתנהל מאבק חריף בין ציבור שומרי התורה לבין יתר מגזרי האוכלוסיה סביב שמירת השבת, האות המיוחד שנתן הקב"ה בינו ובין עם ישראל. הבה נישמע כיצד משפיעים על יהודי לשמור שבת.
פעם הלכתי בשבת-קודש יחד עם סב-המשפחה שלנו, רבי אריה לוין זצ"ל, ולפתע נכנס ר' אריה לאחד מבתי הקפה הגדולים במרכז העיר, שהחל באותה תקופה לפתוח את שעריו בשבת, תוך גרימת חילולי שבת גדולים.
ר' אריה נכנס לבית הקפה, עם השטריימל שלו, והתיישב ליד אחד השולחנות, ולא עשה מאומה. יושב ר' אריה ויושב, ויושב. אינו משוחח עם אף אחד, לא מניד ראשו ואינו קורא לאיש. רק יושב ודומם.
כך במשך דקות ארוכות.
והנה פלאי פלאים, בעל הבית שהכיר את הצדיק, הבין את הרמז. ולא עבר זמן רב עד שניגש אל ר' אריה והבטיח לו שמעתה ואילך הוא ישמור על השבת ולא יפתח את העסק.
הישג זה הוא תוצאה ישירה של אהבת השי"ת ואהבת ישראל שפיעמה בליבו של ר' אריה, חמיו של מרן הגרי"ש אלישיב, שמסר כידוע את נפשו על קירוב אחינו בני ישראל לתורה ולמצוות.
"המזוזה תהיה עֵדה שאני הזהרתי אותך"
ואם הזכרנו את זכותם של אלה המונעים מיהודים לעבוד בשבת, מן הראוי לספר מה שאירע לנו פעם בחולון. בערב שבת אחד בין השמשות יצא יהודי בשם הרב סלובטיצקי לפקח על סגירת החנויות והגיע לחנות אחת שהיתה פתוחה ולקוחות רבים גדשו את מבואותיה.
הרב סלובטיצקי ניגש אל בעל החנות וניסה לשכנעו שינעול את חנותו, אך זה סירב בעקשנות. בשלב מסוים ניגש הרב סלובטיצקי אל המזוזה שהיתה בפתח החנות, ואמר בקול רם לעיני כל הנוכחים:
"אני פונה אלייך המזוזה, כדי שתהיי עֵדה לאחר מאה ועשרים שנותיי שקיימתי את מצוות התוכחה שלי וניסיתי בכל כוחי לשכנע את בעל-הבית שיסגור את החנות, ואַתְּ גם תמשיכי להעיד לפני ריבון העולמים שהוא, החנווני, לא סגר את החנות".
המחאה נעשתה בתקיפות רבה, ומיד לאחר מכן יצא מהחנות.
ומה היה הסוף? – מיד בתום דבריו של הרב סלובטיצקי הפך המוכר את עורו וציווה על כל הלקוחות שהיו בחנות לעזוב את המקום וסגר את החנות.
(מתוך הספר 'שבת בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)