"וביום השביעי יהיה לכם קודש" (ל"ה, ב')
בשנים האחרונות מתנהל מאבק חריף, בין ציבור שומרי התורה לבין יתר מגזרי האוכלוסייה סביב שמירת השבת, האות המיוחד שנתן הקב"ה בינו ובין עם ישראל. הבה נשמע כיצד משפיעים על יהודי לשמור שבת:
פעם הלכתי בשבת-קודש יחד עם סב-המשפחה שלנו, רבי אריה לוין זצ"ל, ולפתע נכנס ר' אריה לאחד מבתי הקפה הגדולים במרכז העיר, שהחל באותה תקופה לפתוח את שעריו בשבת, תוך גרימת חילולי שבת גדולים.
ר' אריה נכנס לבית הקפה, עם השטריימל שלו, התיישב ליד אחד השולחנות, ולא עשה מאומה. יושב ר' אריה ויושב, ויושב. אינו משוחח עם אף אחד, לא מניד ראשו ואינו קורא לאיש. רק יושב ודומם.
כך במשך דקות ארוכות.
והנה פלאי פלאים, בעל הבית שהכיר את הצדיק, הבין את הרמז. ולא עבר זמן רב עד שניגש אל ר' אריה והבטיח לו שמעתה ואילך הוא ישמור על השבת ולא יפתח את העסק.
הישג זה הוא תוצאה ישירה של אהבת השי"ת ואהבת ישראל, שפיעמה בליבו של ר' אריה, חמיו של מרן הגרי"ש אלישיב, שמסר כידוע את נפשו על קירוב אחינו בני ישראל לתורה ולמצוות.
"המזוזה תהיה עֵדה שאני הזהרתי אותך"
ואם הזכרנו את זכותם של אלה המונעים מיהודים לעבוד בשבת, מן הראוי לספר מה שאירע לנו פעם בחולון. בערב שבת אחד בין השמשות, יצא יהודי בשם הרב סלובטיצקי לפקח על סגירת החנויות, והגיע לחנות אחת שהיתה פתוחה, ולקוחות רבים גדשו את מבואותיה.
הרב סלובטיצקי ניגש אל בעל החנות וניסה לשכנעו שינעל את חנותו, אך זה סירב בעקשנות. בשלב מסוים ניגש הרב סלובטיצקי אל המזוזה שהיתה בפתח החנות, ואמר בקול רם לעיני כל הנוכחים:
"אני פונה אלייך המזוזה, כדי שתהיי עֵדה לאחר מאה ועשרים שנותיי, שקיימתי את מצוות התוכחה שלי, וניסיתי בכל כוחי לשכנע את בעל-הבית שיסגור את החנות, ואַתְּ גם תמשיכי להעיד לפני ריבון העולמים שהוא, החנווני, לא סגר את החנות"…
המחאה נעשתה בתקיפות רבה, ומיד לאחר מכן יצא מהחנות.
ומה היה הסוף? – מיד בתום דבריו של הרב סלובטיצקי הפך המוכר את עורו וציווה על כל הלקוחות שהיו בחנות לעזוב את המקום וסגר את החנות.
ללמדך שלעולם אסור להתייאש מנשמה של יהודי, שנחצבה ממרומים, ותשוקתה לקיים את רצון בוראה.
היהודי רשם בצ'ק 'אֶלֶף' במקום 'שמונה-מאות'
נכתוב עכשיו על מעשה נוסף שהגיע לאוזנינו, והקשור למלאכת כותב.
המדובר היה בחולה יהודי שהזמין בשבת רופא גוי שיטפל בו, והרופא דרש כתשלום 800 שקלים. ליהודי לא היה מזומן והוא נאלץ לשלם בצ'ק.
עכשיו תשמעו כיצד קידש יהודי זה את שמו יתברך: הוא הוציא צ'ק ורשם עליו לא שמונה מאות ש"ח, אלא אלף ש"ח!!!
הרופא התפלא מאוד, ושאל: "מדוע רשמת סכום הגדול במאתיים שקלים ממה שאמרתי לך?"
והיהודי השיב: "בתורת ישראל אנחנו מצֻווים על מלאכת כתיבה בשבת-קודש, וכל שתי אותיות שכותבים היא מלאכה בפני עצמה, לכן כתבתי 'אלף', מפני שמילה זו היא בת 3 אותיות בלבד, לעומת 'שמונה מאות', שיש בה 9 אותיות, ורציתי להקל במלאכת-שבת"…
הדברים שהפליאו במאוד את הרופא-הגוי, התפרסמו אף הם ברבים, וגרמו לקידוש שם שמים גדול, כשאומות העולם ראו שיהודי מוכן לשלם יותר כסף, ולהקל על עצמו את המלאכה בשבת.
קידוש השם – לא על חשבון-אחרים
ומדי דַּבְּרֵנוּ על קידוש השם, במי שכתב צ'ק על סכום גבוה יותר, כדי לא לעבור על מלאכת כותב, צריך להדגיש שאי-אפשר לקדש את השם על חשבון אנשים אחרים… לְמה כוונתנו?
מרן רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, הלך פעם ברחוב בירושלים ומצא נפוליאון זהב שנפל מגוי. המדובר היה במטבע יקרה, שניתן היה לרכוש בה מוצרי מזון רבים. והנה, ידוע שמצד ההלכה אין חיוב להכריז על אבידת עכו"ם, אבל ראוי לעשות זאת מטעם קידוש ה'.
כיון שהימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה, והרעב שרר בכל פינה, סבר רבנו שבמקרה הנוכחי לא צריך להכריז על אבידה זו מפני מצוקת-הרעב!
אחד מקנאי ירושלים, שראה שמרן הגרי"ח אינו מתכוון להכריז על האבידה ולהשיבה לבעליה הגוי, החליט 'לגלות' לו את הדין הנ"ל, ושאל אותו מדוע הוא אינו משיב את האבידה, הרי ייצא מכך קידוש השם.
הגרי"ח לא השיב לקנאי הלא-חכם, אבל הוא לא הבין את הרמז ושאל שנית…
אמר לו הגרי"ח: "אני מוכן לעשות איתך עסק; קח את הנפוליאון הזה בהלוואה, ותקיים אתה את מצוות קידוש ה', ותחזיר לי מטבע אחרת"…
דהיינו, אם גאון-ישראל זה, רבה של ירושלים, שהשיב על שאלות קשות שהורצו אליו מכל רחבי תבל, סבר שבמקרה דנן אין קידוש ה', לא צריך להיות חכם יותר גדול, ולבקש לקיים את המצוה, בוודאי לא כשהיא באה על חשבון העניים, שהגרי"ח רצה לפרנס במטבע זו…
(מתוך הספר 'שבת בשמחה' בעריכת הרב משה מיכל צורן)